המדף שלי.
לא מבוטא.

***

יש לי הרבה מה לכתוב על הקטע הזה, אבל אני לא אכתוב, ואתן לכם לקרוא ולשפוט בעצמכם. מקווה שתיהנו מהקריאה כמו שאני נהנתי מהכתיבה!


גיבור/ה ראשי/ת: אנייסטריה.
כמות מילים: 1085.
ז'אנר: סוריאליזם, אנגסט.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: "this is me triyng", "the lakes", "my tears ricochet", ו"illicit affairs" בלופים.


רצועות רצועות של בד שחור ערפילי נארגו זה אל זה בתפרים כהים בגוונים שונים של אפלה וקושטו באמרת כסף נוצץ נוזלי. עננות הצמר הבהיר גלשו באיטיות ושקעו אחת לשניה עד שלא נותר מהם זכר ופינו את מקומן לפסי המכחול החד משמעיים. מפעם לפעם נמתח פס זהוב ארוך והכתים את השחור בנגיעות אבקת זהב קורצת שנמוגה לאיטה לאחר כמה דקות, משאירה אחריה חיוך שנבל.
הלילה הגיע.
אסטריה נשענה אל מעקה המרפסת כשכוס יין ארגמני מתנדנדת בעצלתיים בכף ידה והתבוננה ברקיע בשלווה מעורפלת. אוושות רוח קרה התבדרו סביב וערסלו וטלטלו את בד שמלת הערב הכחולה שלה בין רגליה. הבד של השמלה היה חלק וזוהר, מעט מהודר מדי לסתם יציאה, אבל אסטריה בכלל לא יצאה מביתה. האישה בת הארבעים המשיכה להישען אל מעקה המרפסת, לוגמת מפעם לפעם מהיין ומכתימה את שפתיה הבהירות באדום דובדבן, והוסיפה לצפות בכוכבי שמי הלילה החגים ומתפתלים ומסתחררים במקצבם המוכר.
"אמא?" ילדה יצאה למרפסת. קולה היה מהוסס וצעדיה איטיים. היא היתה בתה של אסטריה, כמובן, אבל היא לא נראתה כמותה כלל. לאסטריה היה שיער בגוון יוצא דופן וצבע שערה הפשוט של הילדה היה חום נפוץ. לאסטריה היו עיניים ירוקות חודרות ולילדה היו עיניים כחולות מימיות שנראו כמו צבע שנמהל במים. אסטריה היתה יפה; הילדה לא.
"תחזרי לישון." אמרה אסטריה בלי להעיף מבט אחורה. עיניה עקבו אחרי עוד חוט זהוב שנשזר ברדיד כהה ואז נפרם בבת אחת.
"אני לא רוצה." אמרה הילדה. הרצפה של המרפסת היתה קפואה תחת כפות רגליה אבל היא בכל זאת התקדמה לעבר אמה. היא הציצה באמה וברקיע לסירוגין. "חשבתי שאמרת שאת יוצאת הלילה."
"אני אצא. בהמשך." אמרה אמה ולגמה שוב מהיין. הילדה עקבה בעניין אחר המשקה שהלך והתמעט בכוס הזכוכית. "תחזרי למיטה שלך."
"לא. תני לי לצפות בכוכבים איתך."
אסטריה העיפה מבט בילדה לרגע קצרצר. "הכוכבים הם לא לילדים. אין לך מה לראות."
"הם יפים." קולה של הילדה רעד מהקור. אסטריה היתה רגילה לקור ולא הבחינה בו בכלל.
"יש דברים מעטים בעולם שמשתווים ליופיים," אמרה אמה בחולמנות ונקשה ברגל הכוס על המעקה המלוכלך מאבק. טק. טק. טק. "את תלמדי את זה כשתגדלי."
הילדה משכה את עצמה אל הערסל של אמה והביטה גם היא בכוכבים ברצינות תהומית.
"אני לא חושבת שיש דברים יותר יפים מהם." היא העירה לאחר כמה דקות.
לחייה של אסטריה איבדו מעט מהסומק הורדרד מלא החן שלהן. טק, טק. "אל תהיי טיפשה. כמובן שיש."
"בסדר, אם כך." אמרה הילדה בצייתנות. "אמא. ממה הם עשויים?"
"משאלות." אמרה אסטריה ורכנה מעט קדימה יותר, כמשתוקקת לקטוף כוכב טרי ובוהק מהשמיים. "החומר שממנו באות משאלות."
"ומה קורה לאלה שנובלים?"
"הם לא נובלים," אמרה אסטריה ברוגז מה. טק. "הם נופלים." טק.
"למה?"
"כי הם מצאו יעד." אמרה אסטריה בערטילאיות.
"אני מבינה." אמרה הילדה, למרות שזה לא היה נכון. הן המשיכו לשתוק קצת. הנערה חיבקה את ברכיה ובהתה בשולי בד השמלה המבריקה של אמה וקיוותה שהיא תחזור לבית בקרוב ותכין לה משקה חלב ותות חם ותשחק איתה בקלפים. עיניה של אסטריה התמקדו בכוכב אחר, שהחל לצנוח כעלה שלכת בסתיו והשיר חלקים ממנו בדרך, ניצוצות זוהרים שהתפוגגו ברגע שהתרחקו מגופו. טק. טק. טק.
"הם צומחים מחדש כל הזמן, את יודעת," אמרה לפתע אסטריה. "כמו שיניים בוגרות, מתוך המקומות של הקודמים. אני חושבת שהם מסודרים כמו פרחים, בגבעולים, וכל פעם שנופל אחד, אחר מתחיל לצמוח במקומו. ככה הם פעם לא נגמרים."
"הם כל כך יפים." אמרה הילדה בכמיהה.
"כבר אמרת את זה," אמרה אמה בחוסר סבלנות. טק. טק. היא שתקה לכמה רגעים, בשפה קפוצה, ולאחר שהילדה השמיעה ציוץ קטן של עניין, הפשירה והמשיכה. "הם צופים בנו מלמעלה. אנחנו כל כך קטנים בשבילם, וכל כך מטופשים ומרוחקים. הם הרבה יותר טובים ממנו. כולם יפים, כולם חכמים, כולם טובי לב. בבקרים הם מתרחקים ודועכים ומתבוננים בנו בסקרנות, כי אנחנו כל כך מוזרים להם. אבל בלילה, כשרובנו ישנים, זה הזמן שלהם. הם שרים זה לזה שירים שעשויים מאור ומנגנים בכינורות עשויים מחשיכה ומציירים את הזריחה בכל בוקר ומפסלים את העננים, ובבקרים הם שולחים אותם לשייט בשמיים."
"זאת הסיבה לצבעים של השמיים." אמרה הילדה.
"כמו שאמרתי," אמרה אסטריה בקצרה. היא עצרה לרגע מנקישותיה כדי ללגום עוד מכוס היין.
"אז למה הם יורדים אלינו?" שאלה הילדה.
"לפעמים." אמרה אסטריה. היא בהתה בשמיים. "לפעמים הם רואים בני אדם שהם לא כמו שאר בני האדם - מכוערים, טיפשים, אכזריים. הם רואים אנשים שאולי נראים כמו בני אדם, אבל באמת באמת הם כוכבים, מבפנים. ואז הם יורדים למטה כדי לתת להם את היכולת להפוך את הפנימיות על החיצוניות. להפוך לכוכבים."
"זה נשמע… מקסים."
טק.
"זה נכון."
טק.
"אני בטוחה שכיף להיות כוכב."
טק.
"אכן."
טק.
"אמא?"
אסטריה שתקה לכמה רגעים וניסתה להמשיך לעקוב אחר כוכב שהלך והתרחק ממנה עד שנעשה קטן מדי. הילדה חיכתה בסבלנות עד שהתפנתה אליה. "כן?"
"למה הכוכב שלך עזב אותך?"
אסטריה הסתובבה בפתאומיות אחורה ופניה איבדו לחלוטין מאותה ארשת חולמנית שנשברה לרסיסים. "מה?" היא שאלה בקול רועד.
הילדה התכווצה בערסל. "זה מה שאומרים. שכוכב בא לקחת אותך ואז הוא עזב אותך. בגלל זה השיער שלך, נכון?"
כוסה של אסטריה רעדה מרוב כעס.
"מי אמר לך את זה?" היא נהמה ולא נראתה כבר חיננית בכלל.
"אנשים. אמא." אמרה הילדה מהר. "אנשים."
"איזה אנשים?" שאלה אמה בזעם.
"אנשים." אמרה הילדה בקול חרישי והתכרבלה לתוך עצמה.
אסטריה שתקה לכמה רגעים ובהתה באופן הזה של לפעמים, כשהיא מסתכלת בילדה אבל רואה דרכה, ואז נראה שגיבשה החלטה. היא כרעה על ברכיה ליד בתה והחזיקה בידה. כעת היא נראתה שוב יפה כמו פעם. לפעמים היא נראתה כל כך יפה שאנשים פשוט אהבו את המילים שלה, כי אז הן היו יפות ממש כמוהה.
"אף אחד לא עזב אותנו, אנייסטריה," היא אמרה בקול שקט. "תזכרי את זה. אף אחד לא עזב אותי ואף אחד לא עזב אותך, וגם אני לעולם לא אעזוב אותך." היא דיברה בקול הרך שלה. "לפני כמה שנים הוא הלך, אבל הוא יחזור, אני מבטיחה לך. אני רק צריכה לחכות. הוא כבר יגיע בלילה."
"את בטוחה?" שאלה אנייסטריה בהיסוס.
"בטוחה." אמרה אסטריה בקול כל כך מלא בטחון, שלא יכול להיות שהיא טועה. ואנייסטריה הנהנה, כי זה היה התפקיד שלה.
"כבר מאוחר," אמרה לפתע אמה והתרוממה, מנקה באי נחת את הלכלוך משולי שמלתה. "רוצה להיכנס פנימה ושאני אחמם לך משקה חלב תות ונשחק קצת ונספר סיפורים לפני השינה?"
אנייסטריה הנהנה. אסטריה הניחה את הכוס על שולחן המרפסת ונכנסה פנימה.
אנייסטריה עדיין לא נכנסה. היא חיכתה קצת והקשיבה לאמא שלה מוציאה את החלב ומחממת אותו ושמעה את קול שירתה מתחיל להתנגן במטבח, מנגינה יפה כמו אמא, יפה כמו המילים שלה, יפה כמו אור כוכבים. יפה כל כך שהיא ממלאת הכול ולא משאירה מקום לכלום. כמו הכוכבים - הם ממלאים את השמיים ותמיד אין מספיק מקום - יש כל כך הרבה פיסות שחור ריקות בשמיים, אבל כל כוכב זקוק למקום שלו שבו הוא יוכל לזרוח הכי חזק, ולכן הוא צריך הכי הרבה חושך, הכי הרבה חושך סביבו, אבל זה אף פעם לא מספיק. בסוף תמיד הוא יפול.

טוב, ברור שאני מעירה לך הערות טכניות כי הקטע שלך פשוט טוב מידי בשביל שאני אצליח לסכם את כל הרגשות שעולים בי כשאני קוראת אותו.
למה בדרך כלל סיפורים ושירים עם כוכבים יהיו עצובים? בכל אופן, כתבת את הטרגיות-המהולה-בתקווה בצורה נהדרת ומאוד הייתי רוצה לדעת מה יקרה לאנייסטריה, האם הוא יחזור? איך זה קשור לשיער של אסטריה? כתבת את הרגשות בצורה נהדרים ותיאורים הכלליים היו נהדרים.
אני אמנם אוהבת את השירים שלך מאוד מאוד, קלישה, אבל אני חייבת להודות שהתעגעתי מאוד לקטעים שלך. אני שמחה שפירסמת אותו!