המדף שלי.
מבוטא.

***

זה קטע משחר של! סדרת הקטעים "שחר של עידן חדש", אותה סדרה שאני כותבת כמה זמן בפורום. יצא ועלה לי רעיון לדמות שאני מפתחת כבר כמה זמן, והחלטתי לכתוב עליה במייני הנוכחי. זו היתה כתיבה נפלאה ואני חושבת שזו אחת היצירות הטובות ביותר שפרסמת בשחר של.
תהנו!



גיבור/ה ראשי/ת: ילדה.
כמות מילים: 1361.
ז'אנר: אנגסט, סוריאליזם.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: "fluorescent adolescent", "Do I Wanna Know?" ו"Why'd You Only Call Me When You're High?" בעיקר ובאופן כללי שירי Arctic Monkeys.


הילדה חושבת שפעם היה לה שם.
הוא בוודאי היה מקסים ומתגלגל על הלשון ומריר אבל גם מתקתק, כמו סימפוניה מרגשת, כמו צנצנת דבש ישנה, כמו תיאור מענג במיוחד בספר. אולי הוא עלה והסתלסל ואז דעך אל האוויר ואולי הוא היה קצר ומהיר. הילדה אוהבת לדמיין את התקופה ההיא. התקופה ההיא, השם שלה לכל מה שקרה לפני עכשיו, שהוא הרי היחיד שקיים. והעכשיו של הזמן הנכון נמשך ללא הרף ואז חוזר אחורה ומתהפך ומתחיל מחדש תמיד כמו עלה ארגמן הנישא ברוח.
אנשים אומרים על הילדה שהיא משוגעת. הם אומרים את זה מעל ראשה, כשהם פוגשים אותה לראשונה, לאחד מעובדי בית ההארחה שמלווה אותה. הם חושבים שהיא לא מבינה אותם, בגלל שהיא לא מדברת. אבל הילדה מבינה. היא מבינה. היא מבינה. היא מבינה.
אנשים זרים מבקרים את הילדה לעיתים. זה קורה כמה פעמים בשנה, וכשזה קורה היא צריכה להתלבש ולהתנקות ולחפוף את שיערה, ואז להתלוות לאחד מעובדי בית ההארחה - היא אף פעם לא לא פוגשת זרים לבדה. הזרים מתבוננים בה ונוגעים בה ומחייכים אליה חיוך חביבים ושואלים אותם בקולות עליזים מה שלומה ומה הצבע האהוב עליה והאם היא אוהבת סוכריות. לפעמים הם שואלים מה היא רואה כשהיא חולמת. הם אף פעם לא שואלים לשמה. אבל זה לא משנה; הם לעולם לא מקבלים תשובה.
הם חושבים שהיא לא רואה את המבטים המתפעלים והמסוקרנים שלהם, אבל היא רואה. והיא זוכרת. היא זוכרת. היא זוכרת.
חוץ מהביקורים, רוב הזמן עוזבים אותה במנוחה. מותר לה לעשות כל מה שהיא רוצה לעשות במהלך היום, כל עוד היא עושה את זה בחדר שלה. לא מפריעים לה כדי לקרוא לארוחת ערב או להתעקש שלא תלכלך את הבגדים ושלא תקפוץ על המיטה. מביאים לה ארוחות שלוש פעמים ביום, ארוחות מלאות ועשויות היטב. ירקות ובשר ורוטב ולחם וכל יום, לארוחת ערב, פרוסת עוגת אוכמניות. הסם נמצא בעוגה.
אם הילדה ישנה בזמן שהם מגיעים הם מניחים את המגש על השולחן ועוזבים בשקט, נועלים את הדלת אחריהם. אם היא מבקשת, הם מביאים לה מאכלים אחרים - כרצונה. אם היא רוצה הם מביאים גם ספרים, משחקים וציורים.
החדר של הילדה גדול ולבן ושקט ושקט ושקט. הילדה לא אוהבת את השקט. לפעמים היא נעמדת על קצוות אצבעותיה ומנסה לצרוח הכי חזק שהיא יכולה, אבל הריפוד מבליע את רוב הקולות. היא יודעת שהעובדים מפחדים מהצרחות שלה, שהם חושבים שהיא צורחת כי היא לא מסוגלת יותר להתמודד עם עצמה. היא יודעת שהם נרתעים ממנה ומרחמים עליה בעת ובעונה אחת.
כשהיא חושבת על כך, היא צורחת יותר חזק.
אבל הקולות עדיין נעלמים.
ובכל זאת. ובכל זאת. ובכל זאת.
הילדה חושבת שפעם היה לה שם.
עכשיו קוראים לה בעיקר "את". אבל זה בסדר. גם ככה לא משתמשים בו לעיתים קרובות.

בעכשיו היא יושבת על עץ הערמון. עכשיו הוא לילה. השחור של הלילה נראה בלתי מושג כמעט כמו הלבן הצח של האדמה. עכשיו הוא יום ההולדת שלה. טוב, לא באמת. היא לא יודעת מתי עכשיו, כי עכשיו הוא תמיד עכשיו, והוא אף פעם לא עובר. אבל כבר הרבה זמן שהיא בת אחת עשרה, ונראה לה הגיוני לעבור לגיל הבא. היא יושבת על העץ ושוזרת זרדים לעטרה ומהמהמת לעצמה שיר יום הולדת ששמעה איפשהו והפתיתים מסתחררים ארצה על פי הקצב.
ואז מופיעה בשלג צללית שחורה, צללית של אישה שמושכת סוס בהיר ברסנו. הילדה מזהה את האישה כמובן; היא הופיעה עכשיו אחד. יש לה זיכרון די טוב, למען האמת, היא פשוט אף פעם לא מצליחה להתקדם קדימה יותר מכמה פסיעות לפני שהיא שוכחת.
לפני האישה עטתה גלימת ברדס שעטפה אותה והצלה על פניה; עכשיו שהוא עכשיו הנכון ברדס הגלימה מופשל ופניה חשופים בבירור. שיערה אסוף בצמה ארוכה, לבן כספסף כמו תיאור פנינה. תווי פנים חדים וגבוהים, שפתיים דקות, עור חלק וחלבי בגוונו. היא נאה. מדובר ביופי צונן ומסולף, מושלם וללא רבב. היא דומה לשלג.
רק כשהיא מתקרבת הילדה רואה שעינה האחת חומה, בעוד השניה כתומה.
זוג העיניים מביטות בה בשלווה בעודה בועטת בשער - בדיוק כמו בלפני - והיא סורקת את סביבתה, ולאחר מכן הולכת לקשור את סוסה באורווה. כשהיא חוזרת היא נעמדת תחת העץ ונושאת אליה את מבטה. הילדה מחזירה לה מבט. האישה יודעת מה היא עושה. היא ממשיכה להסתכל בה ובוחנת אותה בזהירות. היא זוכרת. הילדה יודעת שהיא זוכרת, בין אם הנפילה התרחשה או שלא.

"חזרת." אומרת הילדה.
"רדי הנה." אומרת האישה.
"למה חזרת?" שואלת הילדה.
"רדי למטה." אומרת האישה.
"זה האחרי או שאת עדיין לא באה?"
"למטה." חוזרת האישה ומטה את ראשה, נחושה.
הילדה יורדת. היא עושה זאת תוך שניות, מכירה היטב את גזע העץ ואת מגעו.
האישה נראית יותר מלמטה.
"איך קוראים לך?" האישה שואלת.
"אני ילדה."
"ומהו שמך?"
"שמה של ילדה."
הילדה חובקת את עצמה במעילה וצופה באדי דיבורה מתאבכים באוויר. זו הרגע שבו היא שמה לב שהאישה לא לובשת אף שכבה מחממת מתחת לברדס מלבד בגדי ההליכה.
"לא קר לך?" היא שואלת.
"איך קוראים לך?" חוזרת האישה.
"כלומר, חורף."
"איך קוראים לך?"
"ולי קר לי אפילו שאני לובשת מעיל גדול ואת לא לובשת - "
"שמך." אומרת האישה בהטעמה, בקול לא מעורער. היא מביטה בה ישירות, והילדה חייבת להסיט את מבטה. היא לא אוהבת כשמסתכלים לה בעיניים.
"אני עדיין לא יודעת."
"אינך יודעת?"
"אבל אני עומדת לגלות."
האישה מהנהנת באיטיות ונראית כשוקלת את תשובתה. נראה שריצתה אותה, שכן אומרת בפתאומיות, "גדלתי במקום קר בהרבה מזה."
"למה חזרת?" שואלת הילדה.
"מאותה סיבה שבאתי מלכתחילה." משיבה האישה. היא כורעת מול הילדה וגורפת את השלג הטרי שצנח ארצה אך לפני רגע. ידיה לא נכוות. היא לא מפילה את השלג בכאב. היא אוחזת בו בידיה, מגלגלת אותו מצד לצד ומביטה בו בסקרנות, כמו כדור משחק.
"איזה שם היית רוצה?" היא שואלת את הילדה.
"את השם שלי," אומרת הילדה מיד.
"אבל אינך יודעת אותו עדיין," אומרת האישה בעדינות.
"ובכל זאת, אני רוצה אותו. אני אגלה אותו יום אחד, את יודעת. וכאשר אגלה אותו, אדע אותו. עד אז, אני רק רוצה בו." היא שותקת מעט ומביטה בכדור השלג שמטפטף אט אט. "מהו שמך?"
"קוראים לי…" היא משתהה לרגע. "קוראים לי - אבל, את מבינה, זהו לא השם הנכון - אנשים קוראים לי כפור."
"כפור אינו שם."
"לא, לא שם אמיתי. אבל כן שם, והוא נראה לי כברירת מחדל טובה למדי. בחרתי אותו בעצמי. מדוע שלא תבחרי לעצמך אחד?"
"אבל אני רוצה את שמי. הנכון." מזכירה הילדה.
"אבל עד שהוא יהיה השם שלך, לא תוכלי להשתמש בו, נכון?" אומרת האישה בהיגיון. "ואת הרי לא רוצה לגזול שם ששייך לאדם אחר."
"לא…" מסכימה הילדה, מהוססת. "אינני רוצה."
"אם כך, האפשרות היחידה היא לבחור לך שם - שם חדש, כזה שלא נחנך בעבר. זוהי הדרך היחידה שבה תוכלי להיות בטוחה שאינך גוזלת את שמך מבעליו האמיתיים."
"זה נשמע הגיוני." מודה הילדה.
"קדימה." אומרת לה האישה כפור, שאיננה באמת כפור, אבל בינתיים כך היא. "תבחרי."
הילדה צועדת כמה צעדים קדימה, ידה מחליקה על העץ. היא חשה את מגעו תחת ידה, כה מוכר. היא מנסה, פעם ראשונה.
"קנוקנת." היא מציעה.
"קנוקנת." חוזרת האישה. "האם זהו שמך כעת, קנוקנת?"
אבל זוהי טעות, הילדה מרגישה זאת. היא נדה בראשה.
אצבעותיה עולות לאיטן, מתקדמות במעלה העץ.
"זמורה." היא אומרת.
"זמורה. האם זהו שמך, זמורה?"
"לא, זו טעות נוספת." הילדה נאנחת. היא מביטה הנה והנה בחיפוש אחר המילה הנכונה, ועיניה נחות על הקיר החיצוני של חדרה, כבר שנים שאיננו נגלה תחת הצומחים משתרגים על הלבנים המסותתות גס ונכרכים אחד סביב השני, אותו ה -
"קיסוס." הילדה אומרת בהחלטיות. היא מרימה את ידה לפני שהאישה מספיקה לדבר. "לא, זה הנכון. אני יודעת שזה הנכון - אני מרגישה את זה."
היא מסתובבת בחזרה אליה. האישה כבר התרוממה והניחה לכדור השלג לצנוח בגיבוב מרוסק, וכעת היא מנקה את שולי גלימתה שהשתרכה בשלג, וכשמביטה בה מחייכת קלות, רק משיכה עדינה שמעקלת את שפתה העליונה, והיא הרי כפור - זה ברור - וכעת פתאום קיסוס יודעת מי היא.
"כפור." היא מלחכת את שפתיה. "את… עוזבת. שוב."
"עלי ללכת." אומרת כפור בפשטות.
"אינני רוצה שתלכי." אומרת קיסוס לפתע. "אנא ממך, הישארי."
"עלי ללכת." כפור לא מוסיפה על דבריה.
"ובכל זאת." הילדה מתעקשת למצוא את המילים. "את יכולה להישאר."
"עלי ללכת."
"אבל זה הרי לא נכון. את יכולה להישאר. את יכולה. יש ביכולתך - " היא מלחכת את שפתיה שוב. "שלא להיאלץ להעביר את הזמן, נכון?"
"עלי ללכת." חוזרת כפור, וזוהי תהיה הפעם האחרונה. היא מרימה את ברדסה ומצלילה על פניה. "להתראות, קיסוס."
קיסוס מטלטלת את ראשה. "אבל את תחזרי. כי כבר חזרת. אם כך, אין ספק."
"את ילדה נבונה." כפור אומרת בנימה ציון. "להתראות, קיסוס."
"אם עוד תחזרי, אין ערך במילות הפרידה." אומרת קיסוס בנחישות.
"אה. אבל על כך אני חולקת עליך." כפור מהנהנת לעברה בהערכה ומסתובבת. וזוהי פעם אחרונה. "להתראות."
והיא הלכה. והיא הלכה. והיא הלכה.

אני כל כך שמחה שעדיין לא עברו ש3 שבועות כי אני פשוט חייבת חייבת חייבת להגיב על הקטע הזה. אני לגמרי מבינה למה הוא בין הקטעים האהובים עלייך, כי הוא לגמרי האהוב עליי.
אין מה לומר על הכתיבה שלך שעדיין לא אמרתי, אז אני אוסיף את המחמאה הכי טובה בעיני על כתיבה של אחרים- את גורמת לי לרצות לכתוב. ולרצות לכתוב כמוך. וגם הכתיבה שלך מזכירה לי את של פטריק רותפס.
הקטע הזה גאוני בעיני. לדוג', החזרה שיש כמה פעמים בחזרתיות על מילים מסוימות 3 פעמים (המשפט הזה יצא יותר מסובך ממה שהתכוונתי)- זה מכוון בצורה מדויקת להפליא. הקטע פשוט זרם לי כל כך עד שהוא פתאום נגמר, וזה כל כך עצוב כי הייתי רוצה שהוא ימשיך. כל ההתעסקות בשמות לגמרי מחבר אותי לשם הרוח (אני מקווה שאת מכירה את הספר), והייתי רוצה פשוט לדעת את כל המסביב- אפילו לא לקרוא את זה, אלא פשוט להיכנס לראש שלך ולהבין את הקטע מהצד של מי שכתב, כי בסוף הכותב תמיד הכי מחובר לקטע.
קטע מופלא מכל כך הרבה בחינות, מגיע לו כל ההערכה שבעולם.
(אגב, קראתי היום את הקטע שכתבת על "סוחרת העלילות" - כפור, אני מניחה שזו אותה דמות מפה וזה שימח אותי מסיבה כלשהי. אני חייבת לקרוא מחדש את כל שחר של עידן חדש כי קראתי את זה כל כך מזמן).
אני אלך לישון עכשיו אחרי הערצה מוחלטת כלפייך והשתפכות באורך של מגילה. ואחכה בקוצר רוח לעוד קטעים, כמובן. ליל מנוחה.