המדף שלי.
מאוד לא מבוטא.

***

אני קצת עייפה מדי לערוך את הקטע, ולכן אכתוב בכלליות שדי אהבתי את סופו, אבל ההתחלה חלשה בעיני. היא בוודאי תיערך מחר.
חשוב לציין ששני משפטים מהקטע הועתקו מ"ילדת שלג" של אנג'לה קרטר.


גיבור/ה ראשי/ת: הילדה.
כמות מילים: 499.
ז'אנר: אנגסט, סוריאליזם.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: "‏Byla cesta, byla ušlapaná‏".


החורף בעיצומו. החורף לא מנוצח. החורף ללא רבב. היער שומם מאנשים, והעולם נדמה כשומם מאדם. 
ילדה יושבת על סף אגם, שמלתה כהה אך עורה חיוור והיא עצמה מעשה אומנות של פיסול ביד אומן. משיכות רכות ומשויפות של עליות ומורדות, חלקות כשנהב ועגלגלות כרימון, ועורה כחרסינה לבנה. 
שלג טרי צונח על השלג הקודם, וכשחודל, העולם כולו לבן.
כתר זרדים קולעת לה הילדה. שמלתה המלוכלכת מפיח נראית כזוהרת בהשתקפות השלג, והיא יושבת לה על שפת האגם ומושכת זרד אחר זרד ומפתלת ומתאימם זה לזה. הילדה אינה מטלטלת את רגליה כמנהגם של הילדים, אינה מחייכת, אינה נעה. רק שתי פעולות עושה, ואלו הן; שזירה, ושירה. שיר משונה שרה לה הילדה, בשפה שאינה מוכרת לאיש, בצליל שאינו ילדי ואינו בוגר, כשפתיה נעות אך הצלילים בוקעים סביבה.
שלג צונח.
שועלי השלג הלבנים מקמרים את גבם ונושכים את האוויר בפיהם בלחשושים, כאחוזים בחבלי כשף. אחד אחד הם נעצרים סביב האגם ומתיישבים. קולם לא נשמע, נספח על ידי הקור, אבל הילדה שומעת. היא לא מרימה מבט, אבל היא רואה. והיא שוזרת ושרה, כשראשה מוטה הצידה ושיערה גולש על פניה היפהפיות. קולה הוא צליל נצחי ועתיק מן הקור, צליל שאינו מילים או שירה אלא מנגינה, צליל של אמפריות קורסות וחדשות הנבנות, צליל של אכזבה ותקווה ואמונה ואהבה ומוות, צליל של טפיפת איילה ושל תנועת שעון חול ושל עששית זוהרת באפלה, והוא צליל מוחלט טהור.
לילדה יש שיער ארוך ושחור כעורב, ושפתיים אדומות בהירות כדם, ועיניים זהובות כדבש ועמוקות כים ואכזריות כחורף. וככל שמתמידה בשירתה, יצורים נוספים כורעים לידה. צבאים וסנאים ודובים. הם מרכינים את ראשם וקוראים קריאה עמוקה, זימון, הצעה, אבל היא אינה נעתרת.
שלג טרי צונח על השלג הקודם, וכשחודל, העולם כולו לבן.
קולה נוגה יותר ממיתריו של כלי נגינה והרמוני יותר מנשיפת חליל ונכון יותר ממילות שירה ומדויק יותר מכל השלושה גם יחד. ולילדה אומנם אין חיוך, אבל יש לה עיניים זהובות של חשכה מוחלטת, וכשהיא בוחנת את עטרתה בחוסר שביעות רצון הן מביטות קדימה במבט של אנחה, וכל החיות נרעדות. קולה צונח אז ועולה. הוא כה גבוה שאיש מלבדן לא מסוגל לשמוע אותו. אבל הן שומעות.
שפתיה שותתות דם ושיערה נוטף אפלה חסרת תחתית ועורה מדיף את ריח המוות, ומבט מעיניה מבטיח אבדון מוחלט. הנזר בן הטבע הוא מנחתה ויציר כפיה ורכושה מזכות. אולם עבר זמן רב, רב מדי, וקולה הוא זעם, זעם של נקמה, והוא תאווה, תאווה כמעט בלתי מרוסנת. אולם רק עוד מעט, עליה להמתין, רק עוד מעט.
ושוב נשמע הניגון.
זרד אחר זרד, תו אחר תו, נשימה אחר נשימה. וכאשר היא מרימה את מבטה סוף סוף, ועיניה חולפות על המשמר שהתקבץ סביבה, ושפתיה מתעקלות בחיוכה, לא חיוכה של ילדה ולא של אישה, אין ספק בנוגע לעתיד לבוא. ביושבה על האדמה הצורבת של לילה חורף היא בוחנת את הכתר במבטה, ועיניה בוערות בלהבות שלעולם לא יכבו. ואז היא מרימה אותו, ומניחה אותו על ראשה.
החיות מרכינות את ראשן ומשמיעות את קינתן.
ואז קמה המלכה על רגליה, וזעמה מתקלח.
דם מכתים את היער וייללות חייתיות צורמות, ולאחר מכן דממה לא טבעית.
המלכה קמה והולכת. גלימתה השחורה מפיח אדומה בדם ולבנה משלג וזוהרת מניצחון.
שלג טרי צונח על השלג הקודם.
וכשחודל, העולם כולו לבן.

אני חושבת שיותר מהכל, הכתיבה זה מה שהפנט אותי.
אבל צריך לתת קרדיט גם למילים, והמילים מהממות, מדויקות, זה הרגיש לי כל כך שלם, והקריאה זרמה לי לגמרי, נהניתי מאוד.
הצלחת להעביר את הקור שם בכל מיני דרכים, אבל הוא לגמרי הורגש, יחד עם המלכותיות שלה. היא צמררה אותי.
קטע יפהפה.

הו
מצמרר
עד כמה זה מוזר שדמיינתי את שלגיה בהתחלה?
בכל אופן, לא הגבתי לקטעים או שירים הרבה זמן ואני מרגישה שכדאי להחזיר עטרה ליושנה.
הקטע כתוב במילים מדויקות מאוד, מחרידות ומדויקות להפליא. גרמת לי לדמיין את הסיפור. והכי חשוב נהניתי מהקטע- הוא היה עשיר, אפל וכל מה שדיסני בחיים לא יביאו בשלגיה.
הייתי מאוד רוצה לקרוא עוד על המלכה הזאת (למרות שאני מניחה שמדובר בקטע יחידני). זה פשוט יפיפה!