אזזז המצאתי את התבנית הבסיסית של הסיפור הזה לפני שנתיים, אפילו פרסמתי את הגרסה הראשונית שלו בחודש הכתיבה (פליזזז אל תחפשו) אני לא מתיימרת לומר שהסיפור הזה מושלם כרגע. הו לא, ממש לא. אבל זה סוג של תרפיה, אני חושבת, להוציא הכול על הנייר (או בוורד, במקרה שלי). אתם יכולים לא לאהוב אותו, אני אבין, אין צורך להיות נחמדים כשאתם חושבים שזה הדבר הכי איום שקראתם. אבל אם בכל זאת אהבתם... אני מאוד אשמח לביקורות בונות. מצטערת על החפירות, אני במצב מזלג, לילט :)
***

אוקי, וואו. איזו פתיחה חזקה. הבחירה לפתוח בגוון של מסתורין - לא לחשוף עדיין את שם האישה, לתאר פגישה חמקמקה באמצע שום מקום, לדבר על יצורים לא מזוהים ולסיים בזה שהולכים להרוג את המלכה ממש משאיר פתח ותיאבון לבאות - איזו מלכה ולמה להרוג אותה? מי האנשים האלה ומה המטרה שלהם? הפתיחה הזו משאירה אותנו עם המון שאלות שקוראת אני לגמרי הייתי שמחה לקרוא את ההמשך ולגלות את התשובות אליהן.
עוד משהו שממש אהבתי הוא התיאורים שלך. ממש אפשר להרגיש את הסיטואציה דרך התיאורים וזה נהדר ומשאיר רושם חזק ממש.
רק הערה אחת קטנה יש לי - יש שני משפטים שבהם הרגשתי שמתאים יותר לשים נקודה מפסיק, כי המשפט כן משנה את הכיוון ומדבר על נושאים שונים בשני צידי הפסיק ככה שעדיף נקודה.

''אם כך, נוכל להתחיל ביישום התוכנית. זה נהדר, למה אינך שמחה?'' שאל ווילברט והדליק את הנרות. הלהבות האירו את פנים הבקתה ואת פניהם של שניהם באור שהתחזק מרגע לרגע.

...אמרה הדמות בברדס. היא נאנחה והתיישבה בכיסא הנדנדה החביב עליה, צבעו ללא ספק היה לבן בעבר אך כמו רוב הדברים בבקתה צבעו היה דהוי והתקלף.

כתבתי כבר אבל אסכם בזה כי אין לי דרך אחרת: זו פתיחה מעולה, ממש, סופר מסקרנת ולגמרי גורמת לי לצפות להמשך. תמשיכי לכתוב!

תגובות לא יהרגו אף אחד, אתם לא חייבים להגיב. אני רק מניחה את זה כאן. :)

וואו, זה היה קטע כל-כך יפה. קודם שכתבת שצריך להרוג אותה חשבתי שהיא תהיה מין שטן כזה, אבל עשית פרק מהנקודת מבט שלה וזה די מדהים. מאוד אהבתי את הפתיחה, זה פתיחה כל-כך טובה. את כותבת פתיחות מדהיםץ
וזה שהיא שמה לה שאם תהיה פלישה השומרים לא יגנו עליה?? זה שילוב פרטים מדהים.
באופן כללי ממש אהבתי את הפרק, ואני כבר רוצה לקרוא את הממשך.

מהמם.
איך את מצליחה להכניס את הקורא לתוך האוירה, אם בהקדמה זאת הייתה מסתוריות אז עכשיו זאת שלווה מלכותית.
התיאורים שלך מעולים.
זאת התחלה טובה, את מכינסה את הקורא חסיפור, חושפת לו קצת מידע ומשאירה אותו עם טעם של עוד.
אני אוהבת את הכתיבה שלך:)

אבודים, גרסא... ג? ד? זכרון מעולם לא היה החלק החזק שלי. אני זוכרת ששלחת לי את הפרולוג והפרק הראשון האלו והתכתבנו עליהם לפני כמה חדשים, אבל אני זוכרת את הגרסא ההיא שלהם רק בקווים כלליים, ובהחלט אין לי סבלנות לעבור על תיבת הינשופים רק בשביל ההשוואה. ואין סיבה לעשות את זה, כי אני יודעת שאת עורכת את עצמך בכל גרסא מחדש, וסומכת על כך שזו הגרסא המוצלחת ביותר.
אז קודם כל, הערות טכניות, כמיטב המסורת:


פרולוג:

ירידת שורה בין ה"שלוש" לציטוט של הגבירה. נהוג לרדת שורה כשמצטטים אמירות של דמויות, וזה מסודר ונוח יותר אסתטית.

קודם כל, התייחסות לקישור; פרצופו היה חסר גיל אך עיניו החיוורות ושקי השינה תחתיהן הבהירו שלא ישן הרבה בזמן האחרון? למה הסייג? הרי אין קשר בין הגיל שלו למידת העייפות שלו. הייתי מחליפה את ה"אך" ב"ו" או קישור חלק יותר.
שנית, הפסיק לא לגמרי שייך, ויש כאן השמטת מילה. הייתי שמה נקודה וכותבת "כנראה שהוא ציפה למי שמתחת לברדס". גם הניסוח של "מי שמתחת לברדס" יחסית מסורבל, אבל אבל זה לא דבר ששמתי לב אליו בקריאה ראשונה ולכן אני אבין אם לא תשני את זה.

אנטר
"הציטוט של גילברט" אמר גילברט וסימן לה להיכנס לבקתה (נקודה) "הציטוט".
או שתורידי את ה"אמר ווילברט וסימן לה להיכנס לבקתה" או שתורידי את ה"הוסיף בקול חלש". אני הורדתי את השני, אבל כמובן שאפשר לחבר בין שני המשפטים ולסכם ב"הוסיף בקול חלש". בנוסף, ירידת השורה והנקודה.
חוץ מזה בשני הציטוטים את פותחת מרכאות כאלו (‘’) במקום כאלו (’’")? אני לא יודעת למה, אבל זה לא מסתדר עם שאר הטקסט.

שאל ווילברט והדליק את הנרות (נקודה). הלהבות...

אמרה הדמות בברדס (נקודה) היא נאנחה והתיישה בכיסא הנדנדה החביב עליה (נקודה) צבעו ללא ספק היה לבן בעבר אך כמו רוב החפצים בבקת צבעו הפך לדהוי ומתקלף עם הזמן.

ירידת שורה אחרי המשפט הזה.

להחליף את הפסיק בנקודה.

את הסיפור הוא שמע מליוני פעמים בעבר וכבר ידע אותו בעל פה. נולנה גזלה ממנה הכל.

אני בכלל לא משוכנעת, אבל אני חושבת שצריך לשים בי"ת לפני ה"שנית"? בכלל לא בטוחה, אז תשקלי ותחליטי על דעת עצמך.

היא אמרה בקולה השקט, ידעה נשענת על הכיאס כשקמה, וגלימתה מרשרשת סביב רגליה. היא פנתה אל הדלת.


פרק ראשון חלק א':

פסיקים.
קשה לקבוע אם באמירה הזו ישנו שמץ של אמת, משום שאותם בודדים שהתעוררו בשעות מוקדמות אלה לא התפנו להביט בשמש העולה.

היכלי המלומדים, את מתכוונת?

בפעם הראשונה קראתי את זה עם פתח, וזה עלי, אבל סמל? זה לא בדיוק משתלב עם הצורה הכללית של המשפט. אולי "גבוה, לבן, עתיר צריחים. ויותר מכל, הוא היה סמל" או משהו כזה.

המילה בטח מרגישה קצת יומיומית ביחס למשלב הלשוני הכללי של הטקסט. אולי "יכולתם בוודאי", "סביר להניח שיכולתם".
ושמלה חסרת גזרה? אני מכירה שמלה צרת גזרה או שמלה רחבת גזרה, אבל חסרת גזרה?

המלכה.
חוץ מזה סתם כהערה, יופי של זיכרון. אני בחיים לא הייתי זוכרת להוסיף את היו"ד ב"אילו" בכתיב חסר.

סימני פיסוק!
למען האמת, היא אפילו לא בת אצולה. משרתת נולדה ומשרתת תישאר עד יום מותה, או עד שעיניה יבגדו בה סופית, מה שיבוא קודם.

פסיק במקום הנקודה.

מגניב. ודרך מושלמת להציג אותה. באמת. מצוין.

המשפט הזה מרגיש לי קצת מסורבל? אולי "היא תמיד התעוררה באותן שעות"? "היא התעוררה בשעות קבועות" בכלל ישיק למשפט הקודם.

אכלה פחות או יותר אם אותם הדברים. סדר היום שלה לא נטה להפתעות, והיא כמעט תמיד לבשה את אותן שמלות בהירות ארוכות ורחבות שנקשרו במחוך.

זה היה ניסוח קצת משונה. קודם כל, אין רווחים שווים בין המקפים (נהוג רווח לפני ורווח אחרי). המיקום של המקפים בכלל מבלבל. הייתי מחליפה את זה במשהו בסגנון "פניה של המלכה נולנה לא היו יחודיות, אף על פי שהיא נראתה די טוב בסך הכול." הורדתי את ה"למען האמת", כי זה סתם הוספה "בסכך הכול" ו"למען האמת" משרתים כאן את אותה המטרה.

נקודה ולא פסיק.

נקודה ולא פסיק.

נקודה במקום הפסיק הראשון (עברנו נושא).

נקודה במקום הפסיק הראשון, ופסיק בין "מארה" ל"אף על פי".

חיפושיי באינטרנט הובילו אותו לאתר שלש האקדמיה העברית, שהואילה בטובה להסביר לי את משמעות המילה "תחל":

(בביולוגיה מולקולרית) גדיל קצר של חומצת גרעין המשמש נקודת התחלה לשכפול DNA (כיום אף מייצרים תחלים במעבדה לצרכים שונים כמו בדיקות גנטיות) (בלועזית: פְּרַיְימֶר)

תתחיל.

פסיק במקום נקודה.

נקודה במקום פסיק.

ניסוח קצת מבלבל. אין קישור בין החלק הראשון של המשפט לשני, קודם כל. הייתי מוסיפה קישור ישיר יותר (המדים המסוגננים היו צבועים אדום וזהב, והמסדרים ביצעו בארגון מופתי תרגילים מרשימים שנראו...). אבל אם את משאירה את זה כמו שזה, אז להוריד את ה"היו" ולהחליף את הפסיק הראשון בנקודה.

מתייחסים ל"משמר". "נשבע", לא "נשבעו".

בתגובה לכך.

סיום מצוין. מזכיר לי בסגנון את הסיומים של שוסטרמן.



כמה התייחסויות ספציפיות, קודם כל:

1) מרכוז: את ממרכזת את הטקסט שלך לאמצע, וזה מבלבל ולא נוח לקריאה. לא למרכז טקסט! אם את לא עוסקת במרכוז הפורטל ממרכז אותו ימינה. (מ.ר.כ.ז)
2) עלפים: בעי"ן! זו היתה הבחירה המושלמת, לדעתי, ובאמת זו שהתאימה יותר לטקסט. ובכלל, ככל שזה נוגע לסוגיות תרגום, אני בדרך כלל בצד של ד"ר עמנואל לוטם.
3) סגנון כתיבה: את פונה אל הקוראים. וזה לגיטימי, זה סגנון ספציפי של מספר שראיתי אותך משתמשת בו יותר מפעם אחת, אבל תצטרכי לשמור על עקביות בפרקים הבאים. הגיוני שזה לא מופיע בפרולוג כי הוא נפרד מכל הספר, אבל מכאן והלאה יש ציפייה לטון אחיד.

ולביקורת עצמה:

מצוין. באמת. מצוין. אין לי יותר מה לכתוב. ראיתי כבר כמה גרסאות של הסיפור הזה, ועברת התפתחות מסיבית. קשה לי בכלל להשוות את הסיפור הזה ל"אבודים" הישן שהיה ככ פופולרי בסס"ש. מהפרולוג לא התלהבתי, אני אודה, על אף שהוא היה מוצלח בדרכו שלו. אבל הפרק הראשון היה נהדר. הכתיבה שלך כבר גיבשה סגנון ונימה ספציפית, ובחירת המילים שלך מושלמת. כל משפט מהפרק בבירור נכתב על ידי נטע, ואין סימן היכר טוב יותר של כותב. עד כה לא היה מתח או מסתורין, אבל זה הגיוני כי זו רק הפתיחה. בקיצור, פיתחת לי ציפיות ותיאבון לבאות.
נ.ב. הגרסא החדשה של קירייה. ושל ההוא הזה עם האל"ף ההוא. אני ממש מחכה לשניהם.

תודה רבה לשתי היעלות (זו עם השרה וזו שבלי) ולקלישה על התגובות, זה ממש שימח אותי
קרדיט לקלישה על הביטוא, מצטערת על החפירות שנלוו אליו. תראי, אני כן מקשיבה לך, מירכזתי לימין!
***



קייריה שנאה לקום מוקדם בבוקר, אבל לובה התעקשה שישנוניות היא מתכונותיו של השטן, ולכן היא חייבת לקום ברגע שהכחילו השמיים בחוץ.
''אני לא חושבת שמישהו חוץ ממך מתעורר מרצונו בשעה הזאת''. התלוננה קירייה בזמן שלובה סירקה את שיערה, ופניה התכווצו מכאב בגלל הסירוק האגרסיבי. ''את באמת חייבת לסרק אותי כל כך חזק?''
''תפסיקי ליילל, הוד נסיכותך. זה לא מועיל לאף אחד''. יעצה לה לובה בחומרה. ''וחוץ מזה, הוד נסיכותך, זאת ממש לא אשמתי שהשיער שלך מלא קשרים. אני עושה את המיטב''.
שיערה הכהה של הנסיכה, שהיווה ניגוד לפניה החיוורות, נאסף בקפידה מעל ראשה, והיא בחרה בשמלה שחורה, כבדה ובעלת שכבות רבות. היא אהבה את הצבע השחור ונאלצה להתמודד עם העובדה שאף תופר או תופרת באלת'גורה לא ייצר שמלות שחורות נוחות.
''בעוד כחצי שעה תוגש הארוחה, אל תאחרי. בעוד כשעתיים וחצי תהיה האסיפה הצבאית. אני יודעת שאת לא מחבבת אותן במיוחד, אבל חוששני שאין לך ברירה אלא להופיע''. אמרה לובה והביטה בקירייה מתוך ידיעה שזו הולכת למחות.
''אני לא המלכה''. הזכירה קירייה ושילבה את ידיה זו בזו.
''את יורשת הכתר בינתיים, אם זה לא מוצא חן בעינייך את יכולה להגיד לבת-דודך להתחתן כבר''. רטנה המשרתת. ''כך או כך, יש לך זמן פנוי היום; הפרופסור להיסטוריה-מלוכנית וגיאוגרפיה ביום חופש והפרופסור למתמטיקה גבוהה מצונן ו-''.
''כן, אני מודעת היטב ללוח הזמנים שלי, לובה. תודה''.
''יש לך יום חופשי. לאן תרצי ללכת, הוד נסיכותך?'' שאלה המשרתת המבוגרת, מתעלמת מהעוקצנות הברורה.
''אווו! שמעתי על מקום מקסים!'' אמרה קירייה, נשענה על הכרית והעמידה פני מתלהבת, ''קוראים לו המיטה שלי. אני רוצה ללכת לישון. לילה טוב''.
''או שתלכי לספרייה. את אוהבת ספרים, לא?'' הציעה לובה בתגובה.
''את עד כדי כך רוצה להיפטר ממני?'' גיחכה הנסיכה, ''אתמול אמרת לי שהחיבה שלי לספרים, ואני מצטטת: ''לא הגיונית ומוזרה''. מה השתנה?''
''אני מודה, יש לך יותר ספרים מחברים אמיתיים, וראיתי כמה תולעי-ספרים שמתחפרות פחות ממך במגילות עבשות. אבל אין לי ברירה, הוד נסיכותך, את צריכה לקום''.
''בסדר, בסדר, אל תתחנני יותר מידי. זה לא טוב לבריאות''. אמרה קירייה והתמתחה בפעם האחרונה. ''אני הולכת. להתראות''.
היא יצאה מהחדר באדישות ופנתה אל כיוון המקום החביב עליה ביותר בארמון מלבד החדר שלה; הספרייה. היא לא ידעה להסביר את זה ביותר מ- ''אני אוהבת ספרים''; זה פשוט היה כך. בספרייה היו משומרים חייהם של עלפים רמי-מעלה שכעת כבר לא היו בחיים. בספרייה היו ערימות מגילות וספרים עם ריח מוכר של נייר יבש ומעט טחב. והכי חשוב, בספרייה אף אחד מעולם לא הפריע לה.
(שמישהו יאהב אותי כמו שקירייה אהבה את הספרייה.)
היא העבירה את אצבעה על אחד מהמדפים העמוסים והמאובקים, בוחרת באקראיות את הספר הבא שתקרא.
''הוד נסיכותך?'' שאל הספרן בקולו המזמזם, ''אני יודע שאת לא אוהבת הפרעות, אבל... רציתי שתדעי שהספר שביקשת הגיע''. הוא יישר את משקפיו על חוטמו וניגש אל אחד המדפים המרוחקים ביותר. הוא אמנם לא היה בכושר אבל במהירות שיא חזר אליה כשבידיו ספר כבד עם דפים מצהיבים ומתפוררים. הספר נשא כותרת דהויה באותיות זהב. ''מאגיה''.
קירייה הביטה בספר ולקחה אותו בידיים מעט רועדות, ''תודה לך''. היא אמרה לבסוף.
אלוהים, היא חיכתה לספר הזה יותר מידי זמן.
(אהה, דרמטיות! אני אוהבת את זה!)

כמובן שאפילו עכשיו הצלחתי למצוא הערה! אבל האמת שזו טעות שלי. יש כמה ברירות לאיפה לשים סימני פיסוק, האם לפני או האם אחרי סגירת הסוגריים, ונראה שאני, בחוכמתי הנשגבת, תיקנה לך את:

''את באמת חייבת לסרק אותי כל כך חזק?''

ל:

''את באמת חייבת לסרק אותי כל כך חזק''?

וזו היתה טעות, כי אז אין אחידות בסגנון הכתיבה של כל הטקסט. אז אני אשמח אם תערכי לגרסת המקור כדי שלא יהיו לי פדיחות?


לביקורת עצמה.
זה פרק די טוב. אני מנסה להבין מה בדיוק המקום של ההערות כאן. מאחר שהתכתבנו קצת על הפרק הזה כבר, אני יודעת שהן נמצאות כאן בכוונה תחילה (מצב מזלג וכהנה), ולכן אני תוהה לעצמי מה המטרה שלהם. בחירה מעניינת מצדך, ואני מסוקרנת לראות האם ואיך תיישמי אותה בהמשך. חוץ מזה, זה באמת פרק טוב. החלק השני שלו לדעתי מוצלח יותר מהחלק הראשון - אני מרגישה שאת מצליחה יותר בתיאורים ובפסקאות חלקות מאשר בדיאלוגים או מונולוגים, למרות שאולי זו פשוט אני כקוראת. הייתי אומרת שהוא אפילו מצוין, אבל עדיין לא היתה לנו ממש התקדמות, ודי ציפיתי שבפרק הזה הסיפור יתניע. אני זוכרת שבאבודים המקוריים הסיפור נפתח בפרק השני (אחרי הפרולוג והפרק הראשון)? כמובן, זה רק החלק השני של הפרק הראשון (עדיין), וכנראה שאם הייתי קוראת אותו ברצף אחד זה לא היה מפריע לי בכלל. אז כנראה שהנקודה שלי... לא ממש קיימת. זה פרק מצוין, מחכה להמשך.

קרדיט למיס קלישה.




''בוקר טוב, רבותי, מוטב שנתחיל''. אמר שר הצבא מאודיר לכל משתתפי האספה הצבאית; שני הגנרלים, המלכה, הנסיכה, עשרת הקצינים הבכירים והיועצים הנאמנים ביותר שנבחרו בקפידה.
''קיבלנו דיווחים על המלחמה הקטנה''. הוא אמר מבלי לחכות לתגובת הנוכחים והביט במכתב שהיה מונח מולו. המלחמה הקטנה הייתה כינויים למלחמה שבין שתי ממלכות הגמדים שהיו, ובכן, קטני קומה. הוא הביט בשאר הנוכחים במבטו חמור הסבר והכריז: ''המלחמה נמשכת. קולאדריס מנסים לקחת לעצמם את העסקים שמיאדרה מנהלים עם ממלכות אחרות. במקביל, מיאדרה שומרים על מאגרים של מתכת בה לא יהססו להשתמש בעת הצורך''.
קולאדריס ואלת'גורה חלקו יבשת וגבול משותפים. היו להן אינטרסים משותפים והן ניהלו ביניהן סחר יציב למדי. מיאדרה, לעומת זאת, הייתה ביבשת מעט דרומית יותר. היא הייתה גדולה פי שניים ממלכת אלת'גורה וכל הנוכחים בחדר ידעו שתהיה זאת טיפשות להילחם בהם.
(אני כל כך גאה בעצמי שסוף סוף לימודי הגיאוגרפיה שלי הוכיחו את עצמם כיעילים.)
''שר הצבא מאודיר, האם תוכל בבקשה להיות ספציפי יותר? המלחמה הקטנה נמשכת כבר כמעט חצי שנה ואתה תמיד מקפיד לעדכן אותנו בהתפתחויותיה. אם כי, סלח לי שאני אומרת זאת – אינני מבינה מה מניענו להשתתף במלחמה. זוהי מלחמתם של הגמדים וההתערבות בענייניהם יכולה לגרום רק נזק לממלכתנו". אמרה המלכה נולנה בביטחון מעושה ופכרה את אצבעותיה.
''כן, הוד מעלתך המלכותית, אני בדיוק מגיע לזה". השיב לה שר הצבא. ''ובכן, כפי שהוד רוממותה ציינה, לכאורה אין שום סיבה שנתערב. למרבה הצער, לפני כיומיים כרתו גמדיה של קולאדריס הסכם סחר בכלי נשק עם ממלכת אודית'רן, וזוהי בלי ספק בעיה רצינית''.
''יש לנו הסכם שלום עם ממלכת אודית'רן, הם לא יסתכנו בלתקוף אותנו אם לא נצטרף למלחמה''. השיבה נולנה, מסרבת להתרגש. ממלכת אודית'רן הייתה השכנה בגבול המזרחי של ממלכת אלת'גורה ובראשה עמד המלך העלף סווגוראל.
''אבל ממלכת קמרדון - '' שר הצבא מאודיר נשם אוויר בחדות. ''את יודעת עד כמה המלך סווגוראל מתעב בני אנוש ועד כמה ממלכת קמרדון מתעבים את סווגוראל. אם המצב יחריף, בני האנוש עלולים להצטרף למיאדרה ואנחנו נקלע בין הפטיש לסדן במלחמה בין יבשתית''. הוא הצביע לעבר המפה הגדולה שהיתה תלויה על הקיר, על ממלכת בני האנוש קמרדון שמוקמה מתחת לממלכת אלת'גורה ואז על ממלכת אודית'רן שהיתה מעליה. אין ספק, מצב מסובך.
''אני נוטה לתמוך ברעיון של הוד מעלתה. כבר מאה וחמישים שנים לממלכתנו לא הייתה מלחמה עם בני העם הגמדי, ואני לא רואה סיבה שזה פתאום יקרה עכשיו. בנוסף, גמדים אוהבים להסתכסך על כלום ועל שום דבר. אומנות הויכוח עצמה מאוד מוערכת בתרבות הגמדים. אני מציע שלא נעשה דבר וגם ככה מהר מאוד תסתיים המלחמה הקטנטונת הזו''. התערב הגנרל מארגון, שהיה ידוע בגישתו העצלנית ונטולת היוזמה כלפי דברים. למעשה, נולנה תמיד תהתה מהי הסיבה שהוא הגיע לדרגה כה בכירה.
''אף סכסוך שלהם מעולם לא נמשך כל כך הרבה זמן''. השיב לו הגנרל גרנץ. ''ומלבד זאת, עברו שלוש מאות שנים מאז הפעם האחרונה שבה הוקז דם בויכוח של גמדים, ואני לא חושב שויכוח של גמדים נמשך זמן כל כך רב או גבה קורבנות כה רבים מעולם. לא, מארגון, זהו לא ויכוח או סכסוך, זוהי מלחמה''.
''אם אתה חושב שאתה יודע יותר טוב ממני, פיצ'ר, תציע תוכנית מלחמה. לא שמעתי אותך מציע רעיון''. סנט בו הגנרל מארגון ומלמל משהו על עלפים שרק בזכות ייחוסם התקבלו לתפקיד.
''מספיק''. קטעה אותו נולנה, ''לא התאספנו כאן בשביל פילוסופיה. רבותיי, הגיע הזמן שנחליט מה עמדתנו בנוגע למלחמה. הגנרל גרנץ, יש לך רעיון?'' הוסיפה בתקווה.
פיצ'ר גרנץ היה הגנרל הצעיר ביותר אי פעם בממלכת אלת'גורה והיה נחוש תמיד להוכיח שהוא ראוי לתפקידו. וכן, אומנם גם אביו החזיק בעברו בתואר חשוב, אבל למה הגנרל מארגון תמיד חייב לזלזל בו כך? הוא, פיצ'ר, אכן היה ראוי לתפקיד, ואולי זה מה שחרה למארגון. הגנרל גרנץ הכריח את עצמו לנשום אוויר לפני שענה, ''ובכן, אני חושב שכדאי ש - ''
אף אחד מן הנוכחים בחדר מעולם לא שמע את המשך המשפט משום ששר הצבא מאודיר קטע את גרנץ כשהכריז; ''אני חושב שאנחנו צריכים להתערב, רבותיי, השאלה לצד מי?''
''אני מבינה את התועלת ואת הסיכונים שיש בכל הצעה, אבל אולי מוטב שנתערב מבלי להילחם?'' הציעה הקצינה הבכירה אנדיאה. היא הייתה האישה הראשונה בכל הממלכות שהתקבלה לתפקיד מסוג זה ובין הנשים הראשונות אי פעם שהתפרסמו כלוחמות בממלכת אלת'גורה - זאת אף על פי שמעולם לא אחזה בחרב או בקשת ולמעשה, היא מונתה לתפקיד בגלל ידיעותיה האסטרטגיות הרבות והעובדה שהצילה את המלכה נולנה ממוות.
''סלחי לי, גבירתי הקצינה הבכירה, על שאני קוטע אותך". העיר אחד מהיועצים בקול חלקלק. ''אבל אני לא רואה כיצד זה ייתכן''.
אנדיאה הביטה בו בבוז. ''אדוני היקר, בבקשה, תן לי להסביר''. שיערה המאפיר היה אסוף בפקעת הדוקה מעל ראשה ובמרכז פניה התנוססה צלקת ישנה דמויית משולש אותה קיבלה ביום שבו הצילה את המלכה נולנה ממוות. הקצינה הבכירה כמעט שלא חייכה מאז מות בנה היחיד, אבל כעת היא חייכה. חיוכה לא היה כובש או יפה או חיוך מתוח, אבל בהחלט לא היה מאושר. זה היה החיוך המתנצח של אנדיאה והיא השתמשה בו כשידעה משהו שאחרים לא חשבו עליו בכלל. ''ובכן, חשבתי שכדאי לכנס את נציגי כל הממלכות במקום שלא משתייך באופן מובהק לאף צד. נציגי כל הממלכות שמשתתפות במלחמה יוכלו לדבר, להביע את עמדתם ו – בתקווה – להגיע לפשרות''.
''מתי דברים מסוג זה עבדו בעבר? אף פעם. למעשה, אם אני זוכר נכון מספרי ההיסטוריה, פעם אחת השתמשו בכינוס מסוג זה על מנת לרצוח בתחבולה את שאר הנוכחים''. תקף הגנרל מארגון ושילב את ידיו.
לאחר כשעתיים של דיונים נוספים האסיפה הצבאית לא הצליחה להגיע לפתרון. היו כאלה שטענו שמצבם טוב ואין צורך להסתכן במלחמה. מנגד, היו שסברו שכדאי לחבור לאחר משתי הממלכות או לקיים כינוס שמטרתו תהיה לדבר ולהבין אחד את השני.
נולנה עשתה כמיטב יכולתה לוודא שהוויכוחים לא יתדרדרו לצעקות, אן כי קשה לומר שהיא הצליחה. ''הם מתנהגים כמו חבורה של תינוקות''. רטנה קירייה שישבה על ידה בלי להתערב בדיון, ונולנה לא יכלה שלא להסכים במקצת.
המלכה תופפה באצבעה במקצב אחיד על השולחן שעליו היו מונחים המסמכים. ''אני חושבת שמוטב שנעשה הצבעה. מי שבעד הצטרפות לאחת הממלכות, שירים את ידו''.
''מי שבעד לא לעשות דבר, שירים את ידו''.
''כל מי שבעד הידברות, שירים את ידו''.
ידיים התרוממו וירדו, בהתאם למשפט שנאמר.
''הוד מעלתך, נראה שהגענו לשוויון מוחלט. האם לא ראוי שגם את תצביעי?'' כחכח הגנרל מארגון בגרונו.
השאלה ערערה את הוד מעלתה לחלוטין. היא לא ציפתה לה מראש ולא חשבה שיגיע היום שבו תצטרך להביע את עמדתה בנושא כה גורלי. ''ו - ובכן, אני...'' היא מלמלה, מנסה למצוא פתח יציאה.
''אני בעד כינוס שמטרתו היא הידברות''. למרבה הפליאה של כולם, הדוברת הייתה הנסיכה קירייה. היא זיהתה את מבוכתה של בת דודה. זה היה מובן מאיליו מבחינתה שצריך לעזור.
''ובכן, אני רואה שיש רוב. רבותיי, הסתיימה האספה. נמשיך לדון בנושא בשבוע הבא''. נשמה נולנה בהקלה וקמה מכיסאה. היום שלה היה רחוק מלהסתיים ועוד צפויה לה שיחה עם מפקדי המשמר המלכותי. זה היה כמובן, יותר קל אם הם היו רשאים להיות נוכחים באספה הצבאית, אבל נולנה ידעה שצעד זה לא יתקבל בשמחה על ידי כמעט אף אחד מחברי הסגל הבכיר.
''הוד מעלתך, חכי בבקשה. הייתי רוצה לשוחח עם מפקדי משמר הארמון בנוגע לשיטת האימונים שלהם''. אמר הגנרל גרנץ. ''האם אוכל בבקשה להצטרף אלייך?''
''בשמחה''. אמרה נולנה. הגנרל תמיד טען שאם תהיה פלישה המשמר לא יוכל להגן עליה, והמחשבה חדרה גם לראשה שלה ולא יצאה משם. עם הזמן היא למדה להתרגל לפסימיות שלו ופשוט להנהן בחוסר תשומת לב.
(כמו החברות שלי כשאני מספרת להן על ממצא ארכיאולוגי חדש מתקופת האימפריה המיידינית.
אהמ, אהמ, גליזה. את יודעת שאני מתכוונת אלייך.)
הגנרל גרנץ היה מבוגר ממנה בשנתיים. שיערו היה ארוך כמו שיערם של עלפים רבים המשתייכים לאצולה האלת'גוריאנית, וצבעו היה חום כהה כשל אדמה לחה מגשמים. עיניו היו אפורות, גבותיו מלאות ואפו נשרי. מכל בחינה אפשרית הם היו שונים לחלוטין, אבל הוא גם היה אחד מחבריה הטובים ביותר. אחד מבין בודדים שעליהם סמכה בעיניים עצומות.
זה הספיק לה.

אוקיי וואו זה היה פרק ממש טוב, אהבתי ממש איך שהצגת את המחלכה ואת הסיום של הפרק.

פוליטיקה ומלחמה, הכנסת את שניהם בצורה מעולה, תיארת ורמזת את כל השחיתויות הקטנות, האנוכיות ונוחיות של הבכירים, אופי האנשים ותפקידם בסיפור.
קיבלנו עוד מידע בנוגע לסיפור וההערות בסוגריות מוסיפות ומסקרנות.
אהבתי מאוד את הפרק הזה, ושוב, איך שאת מכניסה את הקורא לאווירה זה מדהים.

תודה רבה לכולכן על התגובות :)
תודה רבה למאדם דה לה קלישה על הביטוא!



יועציה של הוד מעלתה היו אלו שהחליטו להכריז על נשף חגיגי לרגל שבע שנים לשלטונה; נולנה עצמה מעולם לא הבינה למה צריך לחגוג זאת. אחרי הכל, לפני שבע שנים היא התייתמה מהוריה והפכה למלכה.
כך או כך, יועציה לא השאירו לה ברירות בנוגע לנשף וקבעו כי היא, המלכה, סמל הממלכה. בתור סמל היא חייבת להריאות כפי שמצופה מסמל להראות. זה לא מצא חן בעיניה; התסרוקת הגבוהה וההדוקה הכאיבה לקרקפתה, הכתר משובץ אבני אודם הכביד עליה, ונראה היה כאילו שמלתה האדומה, הנפוחה, עוצבה על מנת למנוע ממנה לזוז. כל כך לא נוח. איך היא אמורה להיות מלכה אם היא אפילו לא מסוגלת להתנהל כמו שצריך?
"אני שונאת להיות סמל". רטנה נולנה בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע. העלפים רמי המעלה סביבה נראו מאוד מאושרים מהחגיגה, היא שמעה קולות מצטלצלים של צחוק ושל כוסות יין והריחה את האוכל שלכבוד המסיבה הואבס בתבלינים נדירים. היא לא רצתה להיות זו שהורסת את החגיגה, אבל כל זה פשוט היה יותר מדי בשבילה.
(משום מה, זה מזכיר לי את דוד רבא שלי. הוא רמז לכולם שלכבוד יום הולדתו השבעים הוא רוצה מסיבה. וברגע שערכנו לו כזאת, הוא נזכר שהוא מעדיף פשטות ושלא היינו צריכים בכלל לטרוח.)
"באיחור רב, מזל טוב". אמרה לה בת דודתה, קירייה, בעודה בוחנת את התקרה שממנה השתרגו זרי פרחים צחורים שגרמו לאולם להראות מושלג. "יום הולדת שמח".
היא שכחה לחלוטין מיום הולדתה, כנראה כיוון שכולם בארמון שכחו ממנו. הוא היה שבועיים לפני חגיגות השלטון ותמיד נבלע בכל ההמולה.
"יום הולדת, נכון". מלמלה נולנה, מאז יום ההולדת ש'חגגה' בגיל שש עשרה היא שנאה את ימי הולדתה. למה שהיא תרצה לחגוג כל שנה מחדש ביום שבו הוריה מתו?
"הוד מעלתך". בירך אותה ארנוק, אחד מיועציה. "רציתי לדבר איתך על נושא בוער".
"אתה רשאי לשפוך את אשר על ליבך". היא שילבה את ידיה והתכוננה לנאום יבש שקשור לענייני הממלכה.
"לפני שבועיים חגגת את יום הולדתך העשרים ושלוש, הוד מעלתך, ובכן... אני חושב שזהו זמן מאוד טוב להתחיל לחשוב על חתונה".
"אני עוד לא מוכנה, ארנוק". טענה המלכה בקרירות. מחשבה על נישואים רק גרמה לה להיזכר בפגם שלה. ובכל אופן, זה לא הזמן או המקום לדבר על כך.
"הוד מעלתך, סלחי לי על הבוטות, אבל אני חייב להזכיר לך את השעון הביולוגי שלך. אם לא תתחתני ותביאי יורש בקרוב... ובכן, לא יהיה יורש לממלכה. תצטרכי לוותר על הכתר לטובת בת דודתך, הנסיכה קירייה''.
זה היה טיעון טוב, גם אם הטון שבו נאמר היה לא נחמד במיוחד. קירייה אולי תתאים לתפקיד, אבל נולנה ידעה שמעבר כזה של התפקיד יגרום למשבר גדול באלת'גורה, וחוץ מזה, אין שום סיכוי שקירייה תסכים לקבל את הכתר.
''סבתא שלי, המלכה נארלה המנוחה, התחתנה בגיל שלושים וחמש''. היא הזכירה.
''כן, אבל סבתך הרי יועדה לסבך - יורש העצר - מלידה. היא הייתה רק צריכה לחכות עד שיגיע לגיל מתאים לחתונה''. טען ארנוק. היא ידעה היסטוריה, אבל מתפקידו היה לדעת יותר.
היא פתחה את פיה כדי למצוא הסברים. אולי היא תצליח לשכנע אותו לדחות את השיחה המעצבנת הזאת ליום אחר. למרבה שמחתה, הסחת הדעת הגיעה מכיוון אחר.
"הוד מעלתך". אמר חייל מתנשף. "הגנרלים ושר הצבא מבקשים שתבואי לחדר האסיפות הצבאיות".
היא זיהתה את החייל. זה היה איאן גאווין, בן האנוש היחיד בצבא אלת'גורה. הוא גר כבר חמש שנים בממלכה ולמד לדבר בצורה שוטפת נאלווית, עם זאת, הוא מעולם לא הצליח להעלים את המבטא האנושי הכבד שלו. איאן נראה כמו שבן אנוש אמור להראות; היו לו עיניים כהות, שיער חום מתולתל ואוזניים מעוגלות בצורה מגוחכת.
(בני אנוש יקרים, אני מזדהה עם העלבון, גם אני כמוכם הרגשתי רתיעה כשהבנתי שהעלפים סולדים מאוזניים עגולות. אבל למען האמינות, הייתי חייבת להוסיף משהו שאחינו מחודדי האוזן נוהגים לומר על בני האנוש. זה היה הכי פחות מעליב מכולם.)
''אני מבינה''. מצחה התקמט, כנראה קרה דבר חמור אם התרחשה אסיפה צבאית באמצע הנפש. ''תודה רבה, איאן''.
ארנוק זעף אך לא אמר דבר כשראה את המלכה מדדה בשמלתה הנפוחה אל עבר חדר האסיפות הצבאיות.
''מה העניין?'' היא דרשה לדעת ושילבה את ידיה.
''ובכן, אה, איך לומר?'' גירד הגנרל גרנץ את עורפו. ''זאת המלחמה הקטנה, הוד מעלתך. גמדי קולאדריס דורשים גיבוי''.
***
זה היה יום חם. הסתיו שהופיע בממלכות הצפוניות עוד לא הגיע ליבשת הדרומית. תושביה של הממלכה לא התלוננו; בשש מאות השנים האחרונות הם התרגלו למזג האוויר החם וכעת הוא כבר לא הפריע להם.
''אחיי'', קול נשי מלא סמכות נשמע בקרחת היער של השממה האבודה - מקום הימצאם של בני הכלאיים, אנשי החיה ושאר היצורים - אלה שזכו רק ללעג ולבוז בקרב הגמדים, העלפים ובני האנוש.
''מי את?'' שאל האוסלטור המבוגר ביותר. כמו שאר בני מינו הוא היה חצי סוס וחצי אנושי - עמו היו כנראה ההשראה לאגדת הקנטאורים. ''עלפית? בת אנוש? את לא רצויה פה''. הוא חזר על שאלתו בקמרדונית ובנאלווית על מנת שדבריו יהיו ברורים.
נראה היה שדבריו לא עשו שום רושם על הדמות. ''באמת?'' היא שאלה בקול מעט מלגלג ושילבה את זרועותיה הבהירות זו בזו. לא היה ניתן לקבוע אם היתה זאת בת אדם או עלפית כיוון שאוזניה היו מכוסות בברדס ותווי פניה היו מוסתרים בצללים. כך או כך, היא הפגינה ביטחון עצמי שגרם לחלק מהיצורים הקרובים אליה לסגת.
''כן'' התעקש האוסלטור. ''באמת''.
הגברת צחקה צחוק לבבי. ''תראו אתכם: טרולים, ניקסים, בני-ים, פיות, אוסלטורים וחרומפים''. היא החוותה בידה עטוית הכפפה על כל הנוכחים. ''פעם הייתם גיבורי הציווליזציה. אתם הקמת אותה, ליתר דיוק. בראתם את האש והקסם, המצאתם את הגלגל''. היא אמרה ברכות. ''אני עברתי בכל דונם ודונם של השממה האבודה על מנת שתשמעו את דבריי. שחיתי במחוז התת ימי, נאבקתי בקוצים של חלקת הניקסים וטיפסתי על רכסים תלולים כדי למצוא את בני חרומף''.
מילותיה העדינות משכו את תשומת ליבם של כל הנוכחים. האם היא באמת עשתה את כל זה על מנת לדבר איתם?
''המשיכי''. ביקש חרומף עגמומי עם אוזניים שמוטות. למען האמת, כל החרומפים היו עגמומיים עם אוזניים שמוטות וחיבה לסיפורים, כך שלא היה דבר יוצא דופן בבקשתו.
''לאחר שאבותיכם קנו ביושר את מעמדם כגיבורים פרצה מלחמה פנימית איומה בממלכת אלת'גורה; מלחמת העלפים''.
מלחמת העלפים הייתה זיכרון טראומתי עבור היצורים, זיכרון שהועבר מאב לבן ומאם לבת במשך דורות. המלחמה הובילה בסופו של דבר להיכחדם של השדים ולמותם של יצורים רבים. גם בני אנוש וגמדים נפגעו במלחמה. כל ספרי ההיסטוריה (או לפחות רובם) ידעו לספר כיצד בלהטם למלחמה גרמו האלת'גוריאנים לממלכה שעד אז נחשבה לחזקה ביותר להתפצל לשלושה חלקים; אלת'גורה, אודית'רן והאי - שבעבר היה הבירה וכעת הוא מקלט לפליטים או פושעים - פונטא-מיר.
היא המשיכה, ''אבותיכם ניסו לגרום לשלום אבל האלת'גוריאנים תאבי המלחמה גירשו אותם אל השממה האבודה. הם טענו שמטרתם טובה והם רוצים שלא תיפגעו. בפועל, הם נטשו אתכם למשך יותר משש מאות שנה''.
''אז מה את רוצה לעשות?'' זימזמה פיה קטנת ממדים ליד כתפה של האישה בברדס.
''אני רוצה צדק. אני רוצה שתוכלו לגור היכן שתרצו''. אמרה כשליבה הולם בקרבה, משלהבת אותם בדבריה. ''אז...'' היא פנתה בקולה הרך, מביטה בעיניהם של היצורים, ''מה אתם רוצים?''
''צדק''. נהם טרול גדל-ממדים, ואמר בקול את מה שכל הנוכחים חשבו.
''אני הולכת להביא לכם אותו''. הבטיחה להם האישה, ''אתם הולכים לקבל את החופש שמגיע לכם, את הצדק שהייתם צריכים לקבל מזמן''.
''אבל זה אבסורד'', ניסה האוסלטור הזקן לשכנע אותם. ''איך היא בכלל מתכוונת להשיג לכם את 'הצדק' הזה? עם כל הכבוד, גבירתי, מלחמה מול העלפים היא הדבר האחרון שאנחנו צריכים ברגע זה''.
''אלת'גורה נשלטת על ידי עלפית בעלת אופי חלש ומחסור חמור בעמוד שדרה''. סיפרה להם האישה. ''בנוסף, יש לי חברים עם עוצמה צבאית חזקה בהרבה מזו של ממלכת אלת'גורה. אני מניחה שהוד מעלתה פשוט תמסור את הממלכה לידנו. מה אתם אומרים, אתם איתי?'' היא דיברה ודיברה בלהט, ליבה הולם כמו דבריה. היא הבטיחה להם את חייה ואת נשמתה. אלו היו ללא ספק השעות הארוכות בחייה אבל הן היו שוות כל מאמץ.
היא קנתה את ליבם; היא הייתה... מקסימה. וחכמה, חכמה כל כך. כשהם היו בחברתה נראה היה שהם באמת היו מסוגלים לעשות את זה... לנצח. אחרי שנים של כישלונות, של חוסר צדק, של חיים אומללים, הגיעה האחת שיכולה להביא להם את הניצחון. שיכולה להגן עליהם. לא היה ספק שאם יש מישהו שמסוגל לעשות זאת - זו היא.
''לא ככה משיגים שוויון'' קרא שוב ושוב הזקן בייאוש, אך לשווא, אף אחד לא הקשיב לו. הוא נאנח ודהר בחזרה ליער.
''איך אנחנו צריכים לקרוא לך, גברת מושיעה?'' שאלה פיה אחת וקולה כמעט ולא נשמע בגלל קריאות ההידד של היצורים השונים שפתאום נמלאו תקווה.
''תקראו לי הגבירה'' היא אמרה קצרות כשהיא לא מצליחה למנוע מחיוך לעלות על פניה. ''הגבירה בברדס''.
***
''הבנתי. נכנס אסיפה ונתחיל לחשוב על פתרון''. הנהנה המלכה נולנה ומבלי משים החלה לנקוש באצבעה על השולחן. ''יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?''
הגנרל גרנץ רצה לומר לה משהו - אבל אז העיף מבט שואל אל שר הצבא מאודיר שהניד בראשו לשלילה. ''לא, הוד מעלתך''. אמר הגנרל, ליבו הלם בקרבו ובפיו עמד טעם חמצמץ. ''שום דבר''.

***
תגובות יתקבלו בברכה :)

אז.
שני פרקים מעולים. אני שמחה לראות שבאמת כבר פתחת את העלילה והסיפור מתחיל להיבנות באופן הדרגתי. אני חושבת שמבין הפרקים האלה, הפרק האהוב עלי היה הפרק עם אסיפת המועצה - האופן שבו תיארת את הדמויות השונות המתווכחות ואת האינטראקציה והדינמיקה ביניהן, בדגש על הקצינה הבכירה אנדיאה (עליה אני אשמח לשמוע עוד בעתיד, אהמ אהמ), תפס אותי במיוחד. גם הפרק האחרון היה מוצלח, ואני מאוד אוהבת את האיזון שלך בין התקדמות עלילתית לתיאורים - את מצד אחד מלמדת ומרחיבה לקוראים על העולם/תרבות/דמויות, מד שני את דוגאת שתמיד תהיה מידה מספיקה של עניין/מתח כדי שהוא ימשיך לקרוא הלאה, והשילוב הזה מבוצע על הצד הטוב ביותר. כמו כן, נושא שאני אישית מאוד מתקשה בו ואת מצליחה לעשות באופן טבעי, הוא האיזון ברמה הבסיסית יותר של הכתיבה - את יודעת בדיוק מתי להרחיב בתיאורים, ובדיוק מתי לתת דיאלוגים קצרים ובלי יותר מדי אינפורמציה על מראה/פעולות הצדדים המדברים. הקריאה עוברת ברצף חלק ולא מקוטע בכלל, וזה בהחלט מעורר הערכה.
ממתינה לפרק הבא.

תודה רבה להוד קלישותה על הביטוא
וכן, אני מודעת לעובדה שזה פרק משמים והשיר בו נוראי, תתמודדו, בני תמותה.
***



''חשבתי שאולי אמצא אותך כאן''. אמרה נולנה בעודה נכנסת לאגף המגילות העתיקות בספרייה. היא פנתה לקירייה שהמשיכה לקרוא בספר עב כרס ולא הפגינה שום סימן ששמעה את בת דודתה נכנסת. ''מה את קוראת?'' שאלה המלכה בנימוס, מתוך ידיעה שזו דרך טובה לפתוח שיחה עם קירייה.
''מאגיה''. קירייה הרימה את ראשה מהספר והצביעה על הכותרת.
''מרתק! על מה הספר מדבר?'' שאלה המלכה בהתעניינות מוגזמת. ''רגע - תני לי לנחש - זה קשור לקסם, נכון?''
גבותיה השחורות של קירייה התרוממו. ''הכול... בסדר, נונה?''
''ברור שכן! קבעתי היום פגישה עם שגריר והוא שכח להגיע - איזו טעות משמחת, לא? נוכל לצאת לטיול או לדבר על החיים!'' אמרה נולנה באותה התלהבות מוגזמת.
''חשבתי שאת שונאת שינוי בתוכניות. מה קרה?''
קירייה הכירה אותה טוב מידי. ''אני לא שונאת שינוי בתוכניות. כלומר כן, זה היה הרבה יותר טוב אם הוא היה טורח לעדכן אותי שהוא לא יבוא. אבל לא נורא, ממילא רציתי יום חופש מבלי לתכנן שום דבר!'' המלכה נשמה אוויר בחדות והעלתה על פניה חיוך רחב. ''נו? אז מה תרצי שנעשה?''
''רוצה לקרוא?'' שאלה קירייה בחוסר נוחות. היא לא ממש זכרה מתי היא עשתה משהו מלבד אכילה ושיחות חולין ליד נולנה בזמן האחרון.
''בסדר''. מלמלה נולנה והחיוך ירד מפניה, ''נו? אז על מה מדבר הספר?''
חיוך קטן עלה על פניה של הנסיכה. היא התמתחה, הברישה את שמלתה הכהה בידיה האחת ובידה השנייה דפדפה אל העמוד הראשון:

''זה שיר ילדים''. ציינה נולנה את המובן מאליו. ''מארה הייתה שרה לי אותו פעם''.
''ובכן, כן. אבל אני מאמינה שמאחורי האגדה מסתתר קמצוץ אמת''. מלמלה בת דודה בעוד מרפרפת בספר בעדינות. ''על פי הספר, לעלפית ששלטה באוויר קראו קאסינה. עשיתי מחקר מקיף מאוד על השושלת שלנו. היתה אישה, לפני שמונה מאות, בשם קאסינה, שנעלמה באורח פלא''.
''אבל זה ספר אגדות, למה שהוא יהווה הוכחה היסטורית? את יודעת, קירייה, לפעמים אגדה היא רק אגדה''. נאנחה המלכה. היא לא האמינה שבגיל שמונה עשרה קירייה עוד מאמינה בדברים כאלה. היא לא האמינה שהיא זו שצריכה לבשר לה את האמת הפשוטה: אגדות נשארות רק באגדות. ''שמעתי בעבר סיפורים על ארבעת העלפים המופלאים; אומרים שביחד הם יכלו להחזיר את המתים. גם את שמעת על זה, נכון? אני מבינה שאת משתוקקת לדבר עם הורייך ואחייך שוב, אבל קירייה... ספרי אגדה הם לא פתרון''.
''את לא מאמינה לי, נכון? אני משוכנעת שהסיפורים האלה אמיתיים''. התעקשה הנסיכה והסבה את מבטה בכעס. היא נראתה די מגוחכת, למען האמת, כשגבותיה התכווצו ושיניה הקדמיות נשכו את שפתיה. כמו ילדה קטנה ורטנונית.
(כמוך, גליזה, כשאת כועסת. נו, זה נכון. את יודעת שאני צודקת. אל תעשי לי את הפרצוף הזה עכשיו.)
כל כך חמומת מוח. המחשבה על כך כמעט גרמה לנולנה להיאנח בקולניות. ''אני מבקשת ממך להפסיק לקרוא את הספרים האלה''. אמרה לה נולנה בקרירות. ''את לא חייבת להסכים איתי אבל אני עושה את מה שנכון וראוי - אמונה בספרי אגדות מעולם לא הועילה לאיש''.
''איך בדיוק תכריחי אותי להפסיק לקרוא?'' תהתה שחורה השיער וגבותיה התרוממו.
''אני המלכה, זה לא מספיק לך? את חייבת לציית לדבריי''. רטנה נולנה. היא לא אהבה להשתמש בקלף הזה.
''את המלכה, באמת, נולנה? חשבתי שאלו היועצים שלך שמולכים. את יודעת, כל מילה שלהם ואת רצה לבצע''. השיבה קירייה בבוז.
''קירייה, דיי!'' הטון שבו נאמרו המילים היה כועס, אפילו מפחיד. ''תעשי כדבריי''.
הנסיכה הביטה בה לכמה רגעים, ''בסדר''. היא זקרה את סנטרה. ''כרצונך, הוד מעלתה המלכותית''. היא סגרה את הספר הכבד, הניחה אותו בצד וקדה קידה מוגזמת ולעגנית. ''האם הוד רוממותה מרוצה עכשיו?'' היא שאלה.
נולנה כעסה על עצמה. מאוד. בדרך כלל היא חשבה שבע פעמים לפני שהוציאה דבר מפיה, והנה, רוח הפזיזות השתלטה עליה. המילים נפלטו מפיה לפני שהספיקה להרהר בהן, כבר מאוחר מכדי להתחרט. היא צריכה להיות נחושה. ההפגנתיות שבה נאמרה המילה 'בסדר' גרמה לנולנה לחשוד שאולי קירייה בכל זאת תפר את מילתה, אבל עוד ויכוחים לא יעזרו. היא צריכה לסמוך על בת דודתה שתעשה את המעשה הנכון.
שחורת השיער הביטה במלכה יוצאת מהחדר ואחזה בספר כמו אם המגוננת על בנה. ''הו, נולנה. זה יותר מסתם סיפור אגדה. הרבה יותר. אני עוד אוכיח את זה ו...'' רוח קלילה שחלפה בחדר הסגור חיזקה את דבריה. הרוח צלפה בעליזות בפניה, כאילו היא חתולה שמשתעשעת בטרפה. ''...ואני אמצא לזה פתרון. חייב להיות אחד''. היא פתחה את הספר בעמוד שבו נעצרה מקודם והציור גרם לליבה לפעום בפראות בחזה; תליונה של נולנה, התליון שצורתו כצורת דמעה, סדוק במרכזו.
היא הבינה את המשמעות. היא הבינה את זה.
והיא לא יכלה לתת לזה לקרות.
***
הגנרל גרנץ ראה חיילת של המשמר המלכותי על יד דלת הספרייה. הוא לא ידע הרבה בנוגע לתוכניות האימונים של המשמר - המפקדים לא ממש הניחו לו להתערב בעניינם, אבל ידע בוודאות שהן לא כוללות עמידה על יד דלתות.
''מי את? מה את עושה כאן?'' בדיעבד הוא לא היה צריך להיות ישיר כל כך, אבל כזו הייתה דרכו וממילא היה מאוחר מכדי לשנות את מילותיו.
(אה, הוא כמוני. לפעמים. רוב הזמן.)
''דורלין פלאדוויק''. הייתה התשובה. היא לא נראתה מרשימה במיוחד, סתם אישה צעירה. נראה היה שהיא מרגישה לא בנוח במדיה האדומים, שיערה החום הגיע עד לכתפיה וכנראה היה בעל נטייה מתמדת להזדקרות משונה. אפה המשולש היה ארוך מידי. אבל העיניים הירוקות שלה לא הושפלו, והיא לא חששה במיוחד והישירה את מבטה אל עיניו. היה בזה משהו כמעט מערער.
''את חיילת של המשמר המלכותי. מה את עושה כאן, על ידי הספרייה?'' הוא שילב את זרועותיו זו בזו. דרך פשוטה להיראות סמכותי.
''המפקד שלי חלה וכולנו שוחררנו מוקדם''. זרועותיה היו מאחורי גבה כאילו היא אזוקה או מעידה בבית משפט.
''זה לא מסביר למה את נמצאת ליד הספרייה, דורלין פלאדוויק''.
''הנסיכה קירייה ביקשה ממני לשמור על הדלת,'' הסבירה דורלין, בבירור לא מתרגשת מהחקירה. ''היא ביקשה ממני להודיע לה כשהמלכה מתקרבת''.
זה היה אחד הסיפורים המופרכים ביותר ששמע הגנרל, והוא שמע המון סיפורים מופרכים. הוא כמעט דרש ממנה לפתוח את הדלת -
''אם זה לא קשה מדי, הגנרל, אני מבקשת ממך לדבר מעט יותר בשקט. אתה מפריע לי לקרוא''. קול רטנוני נשמע, הדלת נפתחה קלות וראשה של הנסיכה בצבץ מתוכו.
''הגנרל?'' שאלה דורלין בשקט ובבהלה.
''הו, הנסיכה קירייה. אני מבין שהסיפור הזה בכל זאת נכון - ''.
''ברור שהוא נכון, גרנץ''. אמרה הנסיכה ברוגז ויצאה מהסיפרייה. היא הודתה לדורלין ומבלי להביט בו המשיכה לכיוון חדר האסיפות הצבאיות.
הוא מלמל התנצלות חטופה אל עבר חיילת המשמר והלך אחרי הנסיכה בצעד מהיר. ''את לא יכולה להאשים אותי שאני זהיר יתר על המידה, הוד נסיכותה, יש שמועות על דברים חשודים שקורים בדרום ואני רוצה לוודא ששום דבר רע לא יקרה בממלכת אלת'גורה''.
''אני לא אאשים אותך בתנאי שלא תספר למלכה שאני מסתגרת בספרייה''. הייתה התשובה של העלפית.
הוא משך בכתפיו. ''אין לי מושג מה קראת שם. זה גם לא ממש מעניין אותי, למען האמת''.
''עשינו עסק''.
שניהם נכנסו לחדר האסיפות. האסיפה התחילה אבל פיצ'ר עוד היה מעט מבולבל. העיניים האלה ערערו אותו - משהו בבחורה הזאת טרד את מנוחתו.
הוא ימצא לזה הסבר.
הוא תמיד מוצא.
(זה בדיוק מה שאני חושבת לפני שאני עושה מבחן במתמטיקה גבוהה ואני אפילו לא טועה בחמישים אחוז מהפעמים!)


***
כל הכבוד, שרדתם עד לכאן.
תרצו לספר על החוויה כדי שנוכל לעשות עליכם דוקומנטרי מרגש?

בת הדודה.

השמטת מילה. שמונה מאות שנה.

אני אוהבת את איך שאת מתארת את נרגשות באמצעות תיאורים פיזיים (הבעות פנים, תנוחות, טון וכו').
את חושפת לנו דברים בצורה מאוד אגבית, לדוגמא את המניע של קירייה, אני אוהבת את זה.
ושוב, האווירה. אני מניחה שאני כבר לא צריכה לחזור על זה. האוירה של היחסים בין נולנה לקירייה שעומדת בספרייה. תיארת את המתח העדין בניהן והכנסת אותנו לשם בצורה מעולה. וואו.
החלק השני, עם הגנרל והחיילת, כתוב מעולה ומאוד מוסיף ומסקרן, אני מניחה שהחיילת עוד תופיע בהמשך ונלמד עליה עוד אבל קצת מפתיע אותי שיש חיילות בצבא, זה לא הרגיש לי צבא פמיניסטי במיוחד.
בנוגע לשיר, הוא נחמד מאוד. אני יכולה לתת עליו ת"ב נפרד אבל מכיוון שהוא חלק מסיפור אני לא אעשה את זה אבל יש לי שני תיקונים:
כשממרכזים את השיר זה תמיד יוצא יותר טוב, גם כאשר הוא חלק מסיפור. זה מובן, במיוחד אם את מהפלאפון ובכל זאת אני ממליצה לך לערוך ולמרכז.
וגם החרוזים לא יצאו כל כך טוב, לא חרזת את כל השורות וזה לא אחיד.

וכן! תעשי עלי דוקמונטרי מרגש! *מתלהבת*