לוקאס הבין שהתעלם מהנושא זמן רב מידי, והחליט לשנות את זה.

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. השמש עשתה את דרכה במעלה בשמיים, מוסיפה עייפות לזו ששכנה בלוקאס בכל מקרה. השמיים הבהירים היו כחולים מידי ומרצפות הרצפה הבהירה החזירו את אור השמש וגרמו ללוקאס להסתנוור. בחוסר ברירה הוא נעץ מבט בדלת בית אימו, חושש ומזיע.

לוקאס העביר את ידו על הדלת, מרגיש את העץ החלק תחת אצבעותיו, הניח את ידו על הידית וניסה לפתוח את הדלת שלא נעה.

'זה היה חסר סיכוי,' חשב לוקאס בזמן שפילס את דרכו בין השיחים הקוצניים בגינה שמסביב ביתו. הוא תכנן את המבצע הזה בקפידה, לא מחסיר פרט. הוא ידע שכשהוא יכנס פנימה הבית יהיה ריק, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לקוות.

הוא יצא מאיזור השיחים ונעמד מול הדלת האחורית שמובילה למטבח. הוא הסתכל לשנייה על הדלת המלוכלכת בבוץ לפני שירד כל ברכיו והוציא את המפתח הרזרבי מתחת לשטיח בכניסה לבית.

לוקאס פתח את הדלת ונכנס פנימה מהר, חושש שלמרות שהאיזור היה מוסתר בגלל הגדר הגבוהה, אחד משכניו יראה אותו. הוא נעל את הדלת, הכניס את המפתח לכיסו ונתן לתשומת ליבו להתרכז בסריקת הבית.

הוא היה מעט מבולגן, כמובן. ארוחת בוקר חצי גמורה נשארה על השולחן וכלים לא שטופים התווספו בכיור. מלבד זה הכל נשאר כמו שלוקאס זכר אותו. הריצפה הייתה נקייה והדברים היו במקום. למקום הייתה הרגשה של בית ולוקאס התגעגע למקום יותר מתמיד, למרות שהוא היה נמצא ממש שם.

לוקאס הלך אל חדרו בעודו חולף במסדרון. הדם נוקה, תודה לאל, ולא היו סימנים המזכירים את אותו ערב בו נכנס הביתה עם דם מרוח על גופו.זה גרם להקלה להתפשט באבריו מסיבה לא מובנת, זה לא כאילו ציפה שהן ישאירו ראייה מפלילה כזו בתוך הבית.

כשהגיע לפתח החדר לוקאס הלך בהתלהבות אל המיטה וקפץ אליה, מתענג לשניות בודדות על המזרון הרך והשמיכה העבה. הוא העביר את מבטו לאורך החדר וגילה שקנאה מתפשטת בו. קינאה בלוקאס של פעם, אותו אחד עם החיים היפים.

לוקאס לקח את אחת מהתמונות שהיו תלויות על הקיר בידו, מסתכל על התמונה שלו ושל חבריו מחייכים למצלמה. ביטנו התכווצה בגעגועים. הוא לא פגש אותם כמעט חודש שלם. החיים בלי חבריו הטובים דיכאו אותו בהרבה מובנים.

לוקאס החזיר את התמונה אל מקומה ולקח את תיק בית הספר שלו. הוא היה מלא בספרים ומחברות והוא נאלץ להפוך את התיק וצפה בציוד שלו מתבלגן על הריצפה בחוסר סדר. הוא דילג מעל הספרים ופתח את ארונו, מציל ביד אחת ערימת בגדים שאיימה ליפול. הוא לקח כמה חולצות ומכנסיים ודחס אותם לתוך התיק, זוכר ברגע האחרון לקח גם גרביים.

לוקאס הסתכל סביבו, תוהה מה עוד הוא צריך לקחת. הקפוצון האהוב עליו, אסור לשכוח, ואת התמונות המעטות שלו ושל האנשים שאהב. לאחר יציאה אל הסלון הוא מצא במבטו את הדבר שהייתה אחת מהסיבות העיקריות שהוא חזר הבייתה. לוקאס לקח את הטלפון בידו, מתענג על המשקל המוכר ופתח את המסך.

הכל עבד כמו שצריך. הרקע של הסדרה האהובה עליו נמצא והוויפי והקליטה עבדו מעולה. לוקאס נאנח בהקלה, מי ידע שזה עומד להיות כזה קל?

זה לפחות מה שהוא חשב עד שהציץ על השעה. זו היתה השעה בה אימו הייתה חוזרת כל יום מעבודתה ושולחת הודעות קיטשיות ומיותרות ללוקאס ואחותו. כאילו בכוונה, לוקאס שמע מכונית מחנה בחניה הפרטית הצמודה לגינה ומנוע נכבה.

לוקאס פלט ציוץ מבוהל ורץ אל הדלת האחורית, עובר דרכה ודרך הגינה במהירות. היד שהחזיקה בטלפון החלה לנטוף זיעה ותיק הגב שלו התלתל בזמן שרץ במורד הרחוב.

הוא חשב ששמע צעקה הקוראת בשמו וצעדים קלילים הרודפים אחריו, אך גם אם זה היה דימיוני שהמתעתע בו, זה גרם ללוקאס לזוז מהר יותר.

בהצצה מהירה לאחור גילה לוקאס את קטרינה, אחותו הקטנה, רצה אחריו. הוא צעקה קללות לאוויר הפתוח וצרחה עליו שיעצור. אימם הלכה במהירות אחריהם. נראה היה שהיא ניסתה לעמוד בקצב אך הגיל והכושר שלה עצרו בעדה. "לוקאס!" היא צעקה בהתחננות. "בבקשה תחזור! אל תעלם!"

לוקאס היישיר מבט אל הדרך. הרוח והעצב הכו בו ללא רחמים ודמעות זלגו על לחיו. פתאום היה לו קשה לנשום.

הוא האט את ריצתו ששמע את הצעדים שדלקו מאחוריו נעלמים. הוא הסתובב אל משפחתו וראה את קטרינה מתנשפת ונשענת על אימה שהצליחה להעלים את הפער.

הוא בהה בהן והן בו. "לוקאס!" קטרינה צעקה בכוחות אחרונים. לוקאס הכיר את אחותו וידע שהיא עומדת להתמוטט בקרוב בחוסר כוחות כמו כל פעם בהם השניים יצאו לריצה.

"לא." לוקאס ניסה לצעוק אבל קולו יצא חלש וצרוד. הוא ניגב את עיניו הדומעות. "לא!" הפעם הוא הצליח.

"סליחה!" צרח בכל כוחו לפני שהסתער בריצה אל הרחובות המרוחקים.