אע היום יום הולדת!

---

באותו היום אמו של ראיין נתנה לו להישאר בבית.
למען האמת, זה לא היה מדויק. היא נתנה לו לא ללכת לבית הספר, אבל לא בשביל להישאר בבית. הוא לא התכוון להישאר בבית. אמא שלו הבינה עד כמה הדבר הזה חשוב לו ונתנה לו להבריז מהלימודים. הוא רצה לבקר את אייס. את הקבר של אייס, הזכיר לעצמו, אבל זה היה כואב מדי לחשוב על זה. הוא לא היה מוכן להאמין שהיא מתה עדיין. אבל בכל זאת, הוא היה חייב, בשבילה, להגיד לה את מילות הפרידה שלא הספיק לומר לפני. מילות הפרידה שלא הספיק לומר כי הוא התעלם מכל מה שהיה סביבו, ממש כמו אידיוט.
הוא לא התכוון להתנהג באנוכיות יותר.
ראיין התכוון להתעורר מאוחר יותר ממה שהיה רגיל אליו, אבל הוא התעורר מוקדם. כשניסה לחזור לישון עוד כמה פעמים, הוא ישן רק כמה דקות לפני שהתעורר שוב, אז הוא החליט פשוט לקום. אם הוא ימשיך לנסות לישון הוא עוד יהיה עייף יותר ממה שרצה להיות. היה אסור לו ללכת לשם עייף. כשהוא עייף הוא לא במיטבו.
אבל זה התגלה כבסדר, בסך הכל. את הזמן המיותר הוא בזבז בחיפוש אחר הבגדים הכי מוצלחים שלו ועמידה מול המראה בניסיון להחליט איך הוא נראה הכי טוב. רק כשסיים נזכר שוב שהוא הולך בכלל לפגוש נערה מתה. הוא עדיין לא עיכל את העובדה שהיא מתה. הוא סירב להאמין שהיא באמת מתה.
כשהלך לבסוף למטבח כדי לאכול ארוחת בוקר, ההורים שלו לא היו בבית. הדבר הראשון ששם לב אליו היה זר פרחים על שולחן המטבח.
זר מכוסה בדם.
הלב שלו החסיר פעימה, אבל אז הבין שמה שהוא רואה היה בכלל זר ורדים. הוא באמת לא היה במיטבו. הוא ניסה לנשום כמה נשימות עמוקות בניסיון להרגיע את עצמו. זה באמת עבד, אבל הוא הכריח את עצמו להסיר את מבטו מהפרחים.
הדבר הבא שראה היה צלחת שנחה על שולחן האוכל ועליה ערימת פנקייקים. ההורים שלו באמת דאגו לו, דאגו לו מאוד. ממש לא הגיע לו כל הטוב הזה.
הוא אכל באיטיות, עסוק במחשבות, מתאמץ לא להחזיר מבט אל זר הפרחים. כשסיים לאכול שלושה פנקייקים הרגיש כאילו הוא צריך להקיא, אבל הוא ידע שזה לא בגלל שאכל יותר מדי.
הוא עדיין לא היה מוכן ללכת לשם.
הוא היה מעדיף כבר ללכת לבית הספר מאשר לבית הקברות. כל עוד הוא לא רואה את המצבה שלה, רואה את מה שכתוב בה, רואה את כל הפרחים שבטח מונחים עליה, כל עוד הוא לא רואה את כל אלו הוא יכו לשקר לעצמו להגיד שהיא חיה.
הוא לא רצה להתמודד עם האמת הכואבת. היה עדיף לחיות בשקר מופלא.
כשבסופו של דבר התאפס על עצמו ויצא מהבית זה כבר היה מאוחר. מאוחר יותר ממה שרצה. בהתחלה הוא שקל את עצמו עם לקחת איתו את הפרחים או לא, אבל בסוף החליט שהם לא יכולים להזיק אז הרים אותם בידו. חוץ מזה, אם ישאיר אותם שם, אמא שלו תגלה את זה. הוא לא רצה שהכוונות הטובות שלה יזרקו לפח בגלל שהוא מפחד ממשהו שלא קיים.
הדרך לבית הקברות הייתה ארוכה ומייגעת, ובדרך הוא הוא עבר ליד בית הספר. הוא ניסה להתבלט כמה שפחות, הביט במדרכה ולא מיישר מבט אל הילדים שיצאו בריצה מגבולות בית הספר. אם יהיו לו מזל אף אחד לא יעצור אותו.
אבל דווקא כן עצרו אותו, וזה היה האדם האחרון שציפה שיעשה את זה.
הוא ראה שנער אחד הולך לצידו. הוא הרים את מבטו וראה מולו את תיאודור, שנופף לעברו בחיוך רחב. ראיין חייך ונופף לו חזרה, אבל היה קשה לו לחייך במצב הזה.
"מה קרה לך ברגליים?" שאל תיאודור, כאילו שברור שזה הדבר הראשון שאומרים למישהו, במיוחד מישהו שבקושי מכירים. ראיין התכווץ קצת, ותיאודור מיהר לתקן את עצמו, "בשביל מי הפרחים?"
ראיין הפנה ממנו את מבטו. "חברה שלי," ענה בקצרות. הוא לא רצה למסור יותר מדי פרטים.
"אפשר לבוא איתך?" שאל הנער.
ראיין הניד בראשו. "אני מעדיף ללכת לבד. לפחות עכשיו," ענה בלי להביט בו אפילו. הוא הרגיש כאילו זה רגע פרטי שהוא היה חייב לעבור לבד.
ראיין שם לב שתיאודור מפסיק ללכת לצידו, אבל לא הסתובב לבדוק מה איתו. הוא היה עסוק במחשבות. עד בית הקברות הוא רק חשב על מה שהוא עומד להגיד לה, אם הוא בכלל יצליח לשרוד את השלב של ההתמודדות עם האמת המרה.
במקום כלשהו, עמוק בתוכו, הוא קיווה שהכל זאת רק מתיחה אחת גדולה. מתיחה אכזרית ולא מצחיקה, אבל יהיה עדיף להרגיש את הכעס וההשפלה על המתיחה למשך רגע, מאשר את העצב והאבל על האובדן של האדם הקרוב אליו ביותר. לא עבר הרבה זמן והוא הגיע אל בית הקברות.
ראיין סקר את השמות שכתובים על המצבות במהירות, נעצר כשראה את השם שזיהה. אייס טיילור. הוא הלך אל הקבר במהירות, יחסית לקצב ההליכה האיטי שלו, לפחות, והניח את הפרחים על האבן. הוא הרגיש הקלה להיפטר מהם סוף סוף. אבל ההקלה הייתה כמעט כלום לעומת העצב שחש.
הוא פתח את פיו כמה פעמים בניסיון להגיד משהו, אבל לא יצא שום קול. דמעות עלו בעיניו. זאת לא הייתה מתיחה, זאת הייתה האמת. אמת שהוא לא יכל להתמודד איתה.
הדמעות זלגו על פניו וכתפיו רעדו מבכי, אבל הוא עדיין לא הצליח להוציא שום צליל מהפה. אפילו לא התייפחות שקטה.
הוא נשאר שם עד שנרגע, דבר שלקח הרבה מאוד זמן.

•••

ראיין התיישב מול שולחן הכתיבה שבחדרו והביט אל הקיר. על לוח שעם היו תלויים דברים חשובים לזכור ועוד שטויות שחשב עליהם.
אבל היה עוד משהו.
הוא התקרב והוריד את הציור בעדינות מהלוח. שני אנשי קו עומדים שלובי ידיים במקום שהיה יכול להיראות כמו גן עדן אם זה לא היה ציור ברמה של ילד בן חמש. הוא ידע כמובן מי צייר את זה, למרות שמצא את זה שוכב על הקבר של אייס בלי שום רמז למי שם את זה שם.
הלב שלו התכווץ כשהבין שזה הדבר האחרון שנשאר לו מתיאודור.