הכל גרוע אופ

---

כבר כשהתעוררה הבינה שזה עומד להיות יום קשה.
היא הייתה כל כך רגילה לדבר בלשון נקבה, אבל היא הייתה חייבת לפנות אל עצמה כזכר. הרי בפני כל השאר היא הייתה בן.
זה רעיון רע לא לעמוד בציפיות של אנשים. היא למדה את זה בדרך הקשה.
ראיין התיישבה במיטתה. השם הזה הפריע לה ברגעים האלו. הוא הרגיש לא נכון כששמעה אנשים קוראים לה, אבל היא לא רצתה לשנות אותו אי פעם. היא אהבה אותו.
היא קמה מהמיטה והלכה אל המראה, בוחנת את עצמה בריכוז, מחפשת סימנים בולטים לכך שהיא בת, ממש כאילו שהגוף שלה ישתנה סתם ככה בן לילה. היא נאנחה בהקלה כשלא ראתה כלום, אך אז נזכרה במה שאייס אמרה לה, כשעוד הייתה חיה ונושמת, חייכה את החיוך הלעגני הזה שלה. אנשים כמוהן צריכים להיות גאים במי שהם, לא חשוב מה כל השאר חושבים על כך. הם יכולים לשנוא אותם, לכעוס עליהם בגלל מי שהם, אבל זאת תהיה רק הבעיה שלהם.
זאת לא תהיה רק הבעיה שלהם.
זאת בכלל לא תהיה הבעיה שלהם.
רק הבעיה שלה.
ראיין בלעה את רוקה, נשמה נשימה רועדת אין סיכוי שהיא יכלה לתת לעצמה להתייחס אל עצמה בתור נקבה. היא הייתה בן. היא בן. היא בן. הוא בן. אבל זה הרגיש כמו רמאות. זה לא הרגיש נכון.
נראה שאמה מבחינה בשינוי שהתנהגותה, כי היא הציעה שתישאר בבית לאותו היום. אפילו היא הבינה עד כמה הדבר קשה לראיין, והיא לא ניסתה ללחוץ עליה. אבל ראיין התעקשה ללכת. אם היא לא יכלה להיות גאה במי שהיא, היא הייתה חייבת לפחות להתמודד עם ללכת לבית הספר. אולי לאט לאט היא תוכל לקבל את עצמה שוב, כמו שקרה לפני התאונה. כמו שאייס רצתה שיקרה. היא הייתה חייבת את זה בשביל אייס.
הדבר הראשון שעשתה כשהגיעה אל בית הספר היה ללכת אל הלוקר שלה. היא תמיד הסתבכה עם לפתוח אותו. לרוב היה לוקח לה כמה דקות טובות עד שהצליחה לעשות את זה בלי ליפול מהקביים. עברו כמעט חמש דקות שבהן הסתבכה עם המנעול, ואז שמעה קול לצידה, "צריך עזרה?"
ראיין הרימה את מבטה וראתה את תיאודור נשען על הלוקרים בלידה. הוא חייך אליה בחמימות, חיוך שהזכיר לה את אייס. לבה התכווץ כשהיא התרחקה מדלת הלוקר בשביל לתת לו את המקום לעבוד. הוא חטף את המפתח מידה ופתח את המנעול במהירות מתסכלת. "איזה להוציא?" שאל בעודו בוחן את המחברות והקלסרים שהיו מונחים בצורה מסודרת. ראיין שאלה את עצמה איך הלוקר של תיאודור נראה. בנתיים הוא עשה עליה רושם די מבולגן. היא הצביעה על המחברות שהייתה צריכה לשיעורים הקרובים והביטה בו בזמן שהוציא אותם והחזיק אותם בידו. "עכשיו אנחנו צריכים לעשות עצירה קצרה בלוקר שלי, ואז אני אוכל ללוות אותך אל הכיתה שלך." הוא חייך אליה חיוך רחב והתחיל ללכת אל עבר הלוקר שלו. ראיין עקבה אחריו באיטיות, בוהה בו בזמן שהלך. הוא הזכיר לה את אייס הרבה יותר מדי.
הלוקר שלו באמת היה מבולגן, ממש כמו שציפתה שיהיה. היא התפלאה מהעובדה שהוא בכלל הצליח למצוא את הספרים שהיה צריך בקלות כזאת. הוא טרק את דלת הלוקר ונעל חזרה את המנעול. הוא פנה חזרה אליה. "שיעור מתמטיקה, נכון?"
ראיין הנהנה והחלה לפלס דרך בין המוני הילדים שנהרו במסדרון.
היא לא יכלה להפסיק לחשוב על אייס במשך כל הזמן הזה.
היא לא יכלה להפסיק לחשוב על כמה תיאודור דומה לה, כאילו היקום מחליט לתת לה הזדמנות שניה.
אסור היה לה לפשל הפעם.

•••

ראיין החליט שכדאי שיחפש את תיאודור בחוץ. אולי סתם היה נמאס לו אז הוא ברח מהבית, דבר שראיין לא היה יכול להאשים אותו עליו. גם הוא היה צריך קצת הפסקה לפעמים.
ההיגיון ניסה להזכיר לו שהוא רק יתאכזב. ברור שהתקווה נצחה בסוף.
הוא הסתובב ברחובות וקרא בשמו בחרדה הולכת וגוברת. הוא חיפש בכל מקומות המסתור שתיאודור הראה לו, וגם כמה כאלו שלא. הוא לא היה מסוגל לוותר עליו עדיין.
הוא לא היה מסוגל לפשל בפעם השנייה.