עוד מעט נגמר. כבר נגמרו לי הכוחות :(

---

יום הלימודים עבר על ראיין באיטיות מייגעת, במיוחד בגלל שציפה לסופו בקוצר רוח. היה משהו שהוא היה חייב לעשות, והוא לא היה מסוגל לחכות כבר.
בנוסף לכך, הוא ניסה להתחמק מתיאו כמה שהוא יכל, דבר שהיה די קשה כי הנער התעקש לעזור לו עם הציוד בכל שיעור. לפחות לא היה להם שיעור מתמטיקה, אז הוא לא נאלץ לשבת לידו במשך ארבעים וחמש דקות ולחשוב רק על מה דקרה ביום הקודם. אין ספק שתיאו ניסה לרמוז לו משהו, והוא היה טיפש כל כך בשביל לא להבין.
ראיין ידע שכל הסיפור הזה היה לא הוגן בשביל תיאו. הא אף פעם לא הסתיר ממנו דברים, ובתמורה ראיין הסתיר ממנו הכל.
לפחות הוא חשב שהוא לא הסתיר ממנו דברים.
המחשבה המטרידה הזאת רק גרמה ליום להיות איטי יותר.
בשעתיים האחרונות של היום הוא כבר היה ממש חסר סבלנות. בשיעור גיאוגרפיה הוא לא הפסיק להציץ בשעון ולתהות מה מערכת החינוך חושבת שהם יעשו עם החומר שלומדים שם בכלל, ובשיעור לשון ניסה לא לקפוץ מהכיסא בכעס בכל פעם שהמורה החליפה את המילה אינטרנט במילה מרשתת. מורות ללשון חושבות שהן יכולות להמציא מילים שלא קיימות רק בגלל שהן מלמדות את המקצוע. טיפשי לגמרי.
בסופו של דבר היום המסויט הזה באמת נגמר, וראיין מיהר לצאת החוצה. הוא לא התקדם אל עבר ביתו, כפי שעשה לרוב בסוף כל יום. למעשה, הוא התכוון בדיוק בכיוון ההפוך. הדרך הייתה ארוכה וקצב ההליכה האיטי שלו רק הפך את זה לאפילו יותר בלתי נסבל, אבל הוא לא התכוון לחזור. הוא היה צריך לעשות את זה עוד קודם.
במשך כל הדרך הארוכה אל בית הקברות ראשו התמלא במחשבות. חלקן היו על אייס, ועל הימים שבילו ביחד בבית החולים., לא היה שום ספק שהיא גרמה לו להיות מאושר, גם בימים שבהם הכי לא היה לו מצב רוח היא המשיכה להעלות חיוך על פניו. באמת היה לה מגע של קסם כשזה הגיע לראיין.
שאר המחשבות היו על תיאו. הוא הצליח לשים לב למגע הקסם הזה גם אצלו. הוא באמת הצליח לגרום לו לחייך בימים האחרונים, שהוא לא הצליח להפסיק לרחם על עצמו שוב ושוב.
הם באמת היו דומים מאוד.
המחשבה העלתה חיוך על פניו של ראיין בזמן שנכנס אל בית הקברות ונעמד ליד המצבה של אייס. הוא קרא שוב ושוב על הכתוב עליה, עדיין לא באמת מאמין שכל הדבר הזה קורה באמת.
הדבר הבא שהבחין בו היה ציור שהונח על המצבה. הוא התכופף והרים את הציור בידיו, ומיד זיהה מי צייר את זה. זאת הייתה הפעם היחידה שלא ראה שום אדום בציורים של תיאו. הפעם הראשונה שהציור שלו היה צבעוני. היו שם שני אנשי קו שהחזיקו ידיים, ברגע של דשא ושמיים כחולים. ראיין לא היה יכול שלא לחייך למראה החתול הבלונדיני שהיה מצויר בפינה, כנראה מחווה לחתול שלו.
הוא לא ידע איך תיאו מצא את הקבר הזה, או איך הוא בכלל גילה על אייס, אבל הוא לא הצליח שלא לחוש אסיר תודה למראה הציור הזה. היה ברור שהוא חושב עליו, לא חשוב כמה ראיין היה נוראי אליו.
הוא מחה דמעה שעלתה בעיניו וחייך לעצמו.
הוא מצא את החבר הכי טוב שהיה יכול להיות לו אי פעם.

•••

ראיין לא הצליח להירדם במשך כל הלילה. הוא לא הפסיק לחשוב על תיאודור. על איפה שהוא נמצא עכשיו.
הוא היה מת. מת, מת, מת, מת, מת.
ראיין לא הצליח להוציא את המחשבה הזאת מראשו, לא חשוב עד כמה ניסה למצוא אפשרויות אחרות לאן תיאודור היה יכול להיעלם.
הוא היה מת, והכל היה באשמתו.