עוד ספוקן וורד אחרי מלא זמן שלא. שימו לב, הקטע הזה הוא זוכה פרסים.
אני לא חושב שיש לזה דירוג, הוא אכן מדבר על שנאה עצמית אז אולי PG13? אבל זה ממש לא רציני.
תיהנו!
~~
אתה רואה אותו?
כן כן. הוא.
לא, לא אותו. זה שלידו, עם המכופתרת הלבנה.
כן, נו, שהוא נראה כאילו הוא נחנק מהצווארון.
אתה יודע שאני יכול לספר לך עליו הרבה?
אתה תוהה מה אני כבר יכול לספר לך על סתם עוד אחד ברחוב, עוד איזה בחור.
מה אם הייתי אומר לך שהוא - כן, כן, זה ששם - הוא שבור?
כן, אה, לא היית מנחש, אבל אני? אני יודע. תסתכל על העיניים הגדולות והעצובות האלה שלו, וההליכה המהירה - הוא מקדים הביתה, למקום שהוא חולק עם האהבה הגדולה שלו, בן זוגו המדהים, ומבפנים?
מבפנים הוא ריק וחלול. מבפנים הוא מרוסק ושבור.
הוא מקדים כדי להגיע לפני אהובו, כדי להתפשט מול המראה ולסרוק בה את עצמו.
מה היית אומר אם הייתי מגלה לך שהוא עושה את זה כל יום?
חוזר מוקדם הביתה, מתפשט ויושב מול הראי, ובוחן מה הוא רוצה לשנות.
האף והמצח והעצמות יותר מדי בולטות, הלסת חדה מדי ורואים את הרזון, העיניים רדופות ורואים את השיגעון, והצווארון הלבן, רכוס עד הכפתור האחרון, חונק את הבן אדם שהוא.
שלא חלילה יראו.
ומתחת לחולצה, מתחת לבגדים, יש גוף לא נכון - עשוי נקבים… נקביים.
והדלת נפתחת, והוא מתלבש. קם ממקומו, נותן מבט אחרון בעצמו, ויוצא לנשק ולאהוב מישהו אחר. אבל אף פעם לא אותו.
וכל יום, מן טקס משונה שכזה. יושב ומסתכל וסופר איברים, מסתכל בראי, מסתכל ומבין שהוא לא. זה לא הוא והוא לא, הוא לא רוצה להיות זה, הוא צריך לכרות את החזה, את השתיקה למלא, לטפל בעור, לסגור את האור, חושך. שלא יצטרך לראות יותר.
והחושך מפחיד, אז הוא מדליק בחזרה. מתמקם מחדש מול המראה. האור בחדר דולק, אך האור בעיניו כבה, והבבואה מסתכלת אליו מתוך הזכוכית, מישירה אליו את עיניה העצובות, הרדופות, והוא רק יכול לקוות שממקום אחר בחייו, דמות אחרת ניבטת אליו מן המראה. דמות עם עור טוב יותר וגוף נכון וחולצת טריקו או גופייה במקום מכופתרת רכוסה, דמות שמחה. אבא לילדים. מישהו שאנשים אוהבים כי הוא זורם עם החיים. לא קפוץ מהתחת, לא לחוץ ומאוס, מן בחור משוחרר שמספר בדיחות בחיוך ולא אחד מזויף וחרד, שבעצם שואל: אהבתם? אני מצחיק, נכון? זה היה טוב?
בחור שלא הולך עם פאקינג מכופתרת רכוסה ברחוב.
מישהו שבדייטים לא מוותר ומתעקש לשלם, מישהו שעם עצמו מרגיש פשוט… שלם.
תמיד הוא שואל, תמיד הוא נובר בעבר. כי מישהו, פעם, פירק אותו לגורמים, שבר אותו לחלקים, ריסק לרסיסים - ולקח אחד. ומאז, הוא אף פעם לא שלם, מאז הוא סופר בראי איברים, מאז הוא רק משקיע את כל המאמצים בלהיות הכי טוב.
לקחת על עצמו עוד ועוד, כי הוא מאמין בתוך תוכו שאם יעמוד באיזשהו סטנדרט לא מציאותי, he will be complete, הוא יצליח לחפות על הסדקים ולבנות חומות חדשות שיספקו הגנה, אבל גם יכניסו אנשים ואהבה, והוא תמיד יותר. יותר עבודה, יותר הצלחה, יותר אחריות. חזק יותר, חכם יותר, אמיץ יותר, כי אם הוא יגיע ראשון לקו הסיום, הוא יהיה מספיק. לעצמו.
וכל יום הוא מסתכל במראה, וניבטת אליו דמות חלשה, קטנה ועלובה, שגדלה. כל יום קצת יותר, מילימטר אחר מילימטר. היא גדלה ומתחזקת, ולאט לאט הוא לומד לאהוב את האף והמצח והעור שהשתפר, וקעקוע מכסה את נקודת החן, והאזור שפעם היה עצמות בולטות מתחיל להתחלף בשרירים ולהתמלא, וצלקות של ניתוח מופיעות על החזה, פרוטזה במפשעה וזיפים על הפנים, הקול הופך עמוק ולאט לאט הכפתורים נפתחים
חזק יותר
כפתור נפתח
חזק יותר
ועוד כפתור
הוא
חזק יותר
עוד כפתור
הוא מביט במראה ונושם
והוא שלם
כפתור אחרון
והוא מצליח
לחייך.