PG13 לדעתי


לרגע היא הייתה באמצע תחנת אוטובוס עמוסה, ברגע שאחריו התחנה נעלמה. זה התחיל להופיע בקטעים, מין תמונות כאלו, יער, מדבר, עץ, בית, נמר... ואז, חושך. היה נראה שזה נגמר, אך כעבור כמה רגעים של חושך החלו להיווצר צורות באפלה, עצים גבוהים, שביל חצץ... בקתה... האדמה חלפה תחתיה במהירות כאשר היא רצה, ברחה ממשהו, משהו שהיא אפילו לא ידעה מהו. היא רצה ונפלה, ידיה נמלאו בוץ. נהמה נשמעה מאחוריה, נעמה חייתית, פראית, אך בו בזמן גם אנושית, אם כי בדרך מאד מעוותת, ומשמיע הצרחה הופיע. ראשו היה מקומט וקטן מאשר של בן אדם, לא היו לא עיניים, במקום עיינים היו חללים שחורים. גופו היה מוערך בצורה מעוותת ופיו... טוב, לא היה לא פה, דבר שגרם לה לתהות איך הוא השמיע את הנהמה, היא לא היתה צריכה לתהות למשך הרבה זמן. היצור ירד על ארבע, כימר את גבו, וצרח. הצרחה יצאה מפתח בעורפו של היצור. היא עצמה את עינייה , נשכבה על האדמה, ניסתה לזחול בשקט, וקיוותה שעיניו לא יכולות לראות אותה. היא זחלה עד הבקתה, נכנסה אליה במהירות וטרקה את הדלת. היא התרוממה, בהתחלה על שש, אחר כך על ארבע ובסוף על שתיים. הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו היה הריח, ריח של תבלינים ופרחי בר ומעט... שום. הקור בבקתה היה גדול, היא התעטפה במעיל פרווה שלה. לאחר מכן הביתה סביבה, הבקתה הייתה נורמלית לגמרי אבל... הייתה לה הרגשה שמשהו חסר, משהו מעט מוזר בבקתה. כאילו, כאילו היא כבר הייתה שם פעם אבל הפעם הבקתה מעט שונה. היא הביטה סביב, על המדפים היו פרחים חומים ויבשים, כמה אבקות (כנראה התבלינים אותם הריחה) כמה רהיטים, שולחן כיסאות.... דבר אחד היה חסר. "מאיפה הריח של השום מגיע?" תהתה בקול, ואז נשמעה שוב הנהמה של היצור, קרובה יותר ממקודם, הוא עמד מחוץ לדלת ונהם. היא צרחה והתרחקה וחיפשה דרך לצאת משם, פיצוץ, כל הבית התפוצץ. ושוב, חושך, ואז התחנה שוב. היא ישבה בין אישה מבוגרת לאיש בגיל העשרים פחות או יותר. היא התרוממה, בחנה את עצמה, ידיה רעדו במקצת אך מעבר לזה לא היה נראה שום סימן של פגיעה. עינייה נמלאו דמעות לפתע והיא רצה הביתה.

מקפיצה לבקשת הכותבת :)

פרק 1 חלק 2

מילים - 389

היא נכנסה מתנשפת בדלת, עלתה במדרגות במהירות וסגרה את הדלת. היא הביטה במראה, השיער השחור שלה, החלק, היה מבולגן מהריצה, העיניים הירוקות שלה מלאות דמעות, העיגולים מתחת לעיניה התעמקו, עורה הבהיר היה סמוק. והיא רעדה. היא נראתה נסערת. "אריקה...?" נשמע קולה של אחותה הקטנה ג'ייני מאחוריה. עד אותו הרגע אריקה לא שמה לב לנוכחותה של אחותה הקטנה בחדרה. ג'ייני נראתה מפוחדת, שערה השחור היה אסוף בקוקו קטן וגבוה, כמעט בקודקוד ראשה והיה נראה מבולגן כאילו תלתלה את ראשה לצדדים. לחייה, כלחיי אריקה היו סמוקות באופן יוצא דופן ועיניה הירוקות התרוצצו על פני החדר. היא נראתה כמו גרסה קנה של אריקה. רק שאריקה הייתה בת 16 וג'ייני בת 4. "הכל בסדר ג'ין-ג'ין." חייכה אליה.
"אז למה את פה?" שאלה ג'ייני בתמימות.
"אני פה כי אני צריכה לדבר עם אמא" היא אמרה בחיוך מזוייף.
"אני אלך לקרוא לה" היא אמרה ויצאה.
אריקה התיישבה על המיטה, כל גופה כואב. עד מהרה אמא הגיעה לנזוף בה. אריקה אמרה לה שהיא לא מרגישה טוב והיא נשארה. אחרי כמה דקות נרדמה. כאשר פתחה את עינייה ראשה הסתחרר והיא הרגישה שברירית כל כך שכל דבר יגרום לה לבכות. היא יצאה לפארק לקרוא בתקווה שזה יעזור לה, מהר מאד היא גילתה שזה לא. המוח שלה היה עסוק בדבר אחד, איפה היא הייתה בחלום? דבר אחד היא לא ידעה, היא עוד תגיע לשם שוב. בקרוב. אבל כרגע כל מה שהיא רצתה היה לשכוח מכל העניין ולהתקדם בחיים. היא לקחה את המחברת שלה, פתחה אותה בעמוד הריק הראשון והתחילה לכתוב את החלום שלה, היא קראה אותו מספר פעמים וקראה את הדף לגזרים. היא ניסתה לשכוח את החלום בכל דרך אפשרית, ללא הצלחה. היא הלכה לישון כשראשה מלא במחשבות, שינה נטולת חלומות. למחרת אחר הצהרים כאשר רקדה לצלילי אחד השירים האהובים עליה, פתאום תקף אותה עוד אחד מהחלומות האלו. הפעם היא הייתה במדבר, השמש הייתה קופחת מעליה ובכל צדדיה היה חול מדברי. לפתע מתוך החול נוצר יצור. הוא היה בגוונים שונים של שונים אדמה וצורתו השתנתה ללא הרף, כאילו בו זמנית נוסף אליו עוד חול ונושר ממנו חול. בשונה מהיצור האחר הוא לא נהם.
"את לא שייכת לכאן." הוא אמר.
"אני חולמת. אמממ וחוץ מזה איפה זה כאן?" שאלה אריקה בתגובה.
"אני רואה אותך. ואני ער. אז את כאן." הוא ענה.
"איפה זה כאן?" שאלה שוב.
"ארגדסיומטס" הוא ענה את המילה הכי מוזרה שאריקה שמעה מעודה
"ארגדס... מה?" היא שאלה אבל המדבר כבר נעלם וכך גם היצור. היא התעוררה שוב.

הממ חיכיתי שתסיימי את הפרק קודם לפני שאקרא, פשוט כי קשה לי לעצור באמצע ><
סיימת את הפרק, נכון? אני לא טעיתי... נכון?
בכל מקרה, לפרק.
אני לא קראתי את הטפסים שלך באשכולות של ההרשמה, אז אני לבוא לסיפור הזה בלי שום מושג על מה הוא עומד לדבר, אבל האמת שההתחלה הצליחה לסקרן אותי.
טוב, לפחות ברעיון שלה. לדעתי הביצוע היה יכול להיות הרבה יותר טוב, כי כן היה הרבה פונטנציאל.
דבר ראשון - את מתארת את הסצנה כאילו זה סרט, אז קצת קשה להבין מה קורה כי זה פשוט לא סרט.
חוץ מזה, חסרים לך אנטרים, במיוחד בחלק הראשון, ויש גם קצת טעויות פיסוק ששמתי לב אליהן, אבל כנראה להעביר אצל בטא יעזור עם שתי הבעיות האלו.
אבכל הדבר שבאמת הכי הפריע לי כאן היה המהירות של הסיפור. זה נראה כאילו ניסית לגמור את הפרק כמה שיותר מהר, ולא התעמקת בכלל בהווה אלא רק במה שעומד לקרות. אין לי מושג מה קורה בגלל זה, כי קשה לעקוב אחרי הסיפור.
באמת שהרעיון עצמו יכול להיות מדהים, וסליחה אם העלבתי כי באמת שלא רציתי, פשוט צריך לעבוד טיפה על הביצוע עצמו לדעתי.
מחכה כבר להמשך D:

פרק 2 חלק 1

מילים - 344

היא פקחה את עינייה, היא הייתה במיטה שלה, פניה של אמא הדואגת היו מעליה.
"את בסדר?" אימה שאלה בדאגה
"כן... נראה לי.. היו לי כמה חלומות מוזרים ביומיים האחרונים." אמרה אריקה, היא רצתה לספר לה על ההתרחשויות בהם אך לא ידעה איך להתחיל.
אימה שאלה אותה על החלומות אך המילים המתאימות פשוט נעלמו מפיה, היא הרגישה את הלחץ והמתח באוויר. מהר מאד הדמעות כיסו את עינייה שוב.
היא חשבה על דבריו של יצור החול. הוא היה ער, בזה לא היה ספק, אך הוא היה ער במקום אחר... הוא היה ער במקום אחר בזמן שהיא ישנה כאן וחלמה שהיא ערה במקום ההוא? אבל הוא ראה אותה... ומה זה בכלל המקום הזה? ארגדסיומטס?
היא ניסתה לסלק את המחשבות האלו. היא הלכה לצחצח שיניים, זה היה יום קר והיא לבשה מעיל, לקחה את הספר שלה, והתכרבלה בפוך, בלי שום כוונה לצאת משם. אך לא פחות מחמש דקות לאחר מכן היא נקראה למטה, היא ירדה במדרגות העץ וראתה האת אחותה ג'ייני בוכה.
"מה קרה?" אריקה התכופפה אליה.
"אני.. אני דואגת, מש.. משהו קרה לך" גמגמה ג'ייני.
"על תדאגי, אני בסדר, תראי," היא אמרה, הסתובבה ועשתה ידי ג'אז.
ג'ייני ציחקקה לרגע והרצינה "אז אל תתעלפי שוב, מוסכם?"
"אני אשתדל" אמרה אריקה.
"מוסכם?" התעקשה ג'ייני,
"מוסכם."

לאחר כמה דקות אריקה חזרה למעלה עם ספל של שוקו חם. היא התיישבה במיתתה נכונה לבלות את היום בקריאה... אך פתאום הרגישה עייפה, עייניה הפכו כבדות ונעצמו לאט לאט... ואז היא ראתה ארץ שוממת. אף יצור לא רדף אחריה, אף יצור לא נוצר משום מקום, רק שקט. אפילו צמחים לא היו שם. אריקה נשמה נשימת רווחה. לא היה לה מצב רוח לבריחה ושיחה ו... היא פשוט רצתה לשכב ולישון. וזה מה שהיא עשתה. עד שמשהו העיר אותה, רעש חזק של רוח, גובר והולך ומתחזק... מרחוק היא ראתה גוש ענן של חול מתקדם לעברה, מתקדם ומתקדם ומתקדם ואז היא ראתה מה זה...
"טורנדו!" היא צעקה, לא בטוחה למי היא צועקת, אבל היא הרגישה צורך לצעוק. לצעוק ולרוץ. היא רצה ורצה ורצה ורצה ולפתע גילתה שיורד עליה גשם. היא שמה לב לאדמה פוריה בצמחים שונים ולדשא הירוק סביבה... ואז היא שמה לב לבתים התלוים על העצים.

הקפצה לבקשת אור :)

פרק 2 חלק 2

מילים - 328

דלת אחת הבתים נפתחה ורגל יצאה ממנה, אריקה הביטה בה וחששה שהיצור אליו הרגל מחוברת יפול. הרגל הושלכה ממרומי הבית ואריקה פלטה צווחה, הרגל לא הייתה מחוברת לכלום, ולא סתם רגל, הרגל הייתה צהובה, גדולה מאד ובעלת שלוש אצבעות. ואז עוד רגל מנפלה, ועוד רגל, ועוד רגל אחת... מכל בית נזרקה רגל. אריקה צרחה בבהלה ואחד היצורים שחי בבתים האלו הציץ מטה, הוא היה צהוב, נמוך, בעל שפם רוטט מעט , גבות עבות ועיניים שחורות קטנות הוא סימן לה לבוא למעלה והוריד סולם. אריקה נרתעה מהסולם אך היצור המשיך לסמן לה לבוא וסקרנותה החלה לגבור עליה. היא טיפסה בסולם בחשש הולך וגובר. כאשר היא הגיעה למעלה היא צרחה שוב, הרגליים של היצור הייתה צהובה, גדולה מאד ובעלת שלוש אצבעות.
"שקט! עוד יראו אותך פה!" הוא גער בה בקול גבוה וצרוד מעט
"מי יראו?" שאלה אריקה
"שאר הנמחשלים, ואת לא רוצה שהם יראו אותך." היצור הדגיש את הלא.
"מי אתה בכלל?" היא השיבה בשאלה.
"אני? אני נמחשלי, נמחשלי ששמו רישלו." הוא ענה במהירות.
"מה הקטע עם הרגליים? למה אני לא רוצה ששאר המה שמם יראו אותי? איפה אני? מה הו..." היא הפציצה אותו בשאלות, לפחות עד שהוא קטע אותה.
"קודם תיכנסי, אחר כך שאלות."
אריקה נכנסה, הריח בפנים היה מחניק. רישלו הורה לה להתישב על ספה אחת והתיישב מולה.
"קודם כל, מה היה הקטע עם הרגליים?" היא שאלה.
"הרגליים של הנמחשלים נושרות בכל לילה וצומחות להם רגליים חדשות, אנחנו זורקים את הרגליים הקודמות למטה ואז הדברניוטור אוכל אותן."
"למה אני לא רוצה שהנחשמשולולים או איך שלא קראת להם.."
"נמחשלים"
"יראו אותי?" סיימה.
"כי את לא-חיי" ענה רישלו
"אני מה? לא, לא אתה טועה, אני בעל חיים, אני בן אדם"
"בטוחה?"
"כן, די בטוחה לפחות... אממ איפה אני בכלל?"
"את במחוז אלייורסט שנמצא בארגדסיומטס"
"שוב המילה הזו, מישהו מוכן להסביר לי מה זה ארגדסיומטס?!"
"זה הכוכב הזה... את בטוחה שלא שמעת עליו?"
"במאה אחוז, אתה יכול להסביר לי איך חוזרים לכדור הארץ?"
"כדור הא... אוי לא. כדור ארצנית!! אעאע!" הוא צעק וברח. משאיר את אריקה המבולבלת עם יותר שאלות מלפני

הקפצה קופצנית בשביל אור ^^

פרק 3 חלק 1

מילים - 421

היא יצאה מביתו של רישלו ורצתה לרדת בסולם אך מרוב בהלה (או שמה בכוונה) רישלו תלש את הסולם ממקומו. היא תפסה באחד הענפים וניסתה להוריד את עצמה למטה כמה שהיא יכולה, הידיים שלה החליקו והיא נפלה מטה. היא התרוממה לישיבה כפופה וראתה מעט דם על הרגל שלה. היא לקחה את הדבר הראשון שהיא ראתה, מין עלה גדול וסגול, וכרכה אותו סביב רגלה. היא צלעה מעט ולקחה מקל ארוך להעזר בו בזמן ההליכה ויצאה למצוא דרך לחזור להיות "כדור ארצנית". אריקה הלכה והלכה והגיע לכפר שנראה רגיל למדי, אנשים רגילים ונחמדים התהלכו סביב וכשאחת הנשים ראתה את אריקה הצולעת צעקה: "פצועה!" וכולם (כולל אותה) התגודדו סביבה. הם נשאו אותה לאחד הבתים, חבשו אותה ובדקו לה את הרגל. הם שקו אותה בנוזל סגול ש(אם אריקה ראתה נכון) הוכן מהעלה אשר עטף את רגלה ומרחו משחה לבנבנה על רגלה הפצועה, כעבור מספר דקות הרגישה אריקה יותר טוב. האנשים עזרו לה להכין צידה לדרך ושאלו אותה לאן היא הולכת.
"אני רוצה לחזור הביתה." ענתה אריקה בחיוך,
"ואיפה בדיוק את גרה?" שאל אחד האנשים.
"בכדור הארץ" היא ענתה
השתררה דממה למשך חמש שניות ואחריה כולם ברחו משם מהר. טוב כולם חוץ מאיזה נער ששתק.
שערו היה חום בהיר והגיע עד כתפיו, הוא היה גבוה ורזה מאד ועיניו היו שחורות וגדולות.
"היי." הוא אמר אחרי כמה שניות מביכות.
"למה כולם מפחדים מ'כדור ארצנים'" שאלה אריקה ישר.
"את יודעת לגלף?" הוא שאל בלי שום קשר לכלום.
הוא לימד אותה לגלף וכשסיים התחיל להסביר:
"לפני הרבה מאד שנים, אני מדבר על מליארדי מיליוני שנים, כשהעולם הזה רק נוצר, היצור החיי הראשון שדרך בו היה כדור ארצן, הוא הגיע מהכוכב שלך, אף אחד לא באמת יודע איך, והתחיל לבנות פה את חיו. הוא התרבה מהר מאד ולמינים שונים, עד היום אין לכך הסבר הגיוני, ובכמה שנים איכלס את כל הכוכב הזה בכל היצורים המגובנים שיש בו. עברו השנים, יצורים החלו למות, יצורים חדשים נולדו אך היה נראה כאילו אותו האדם לא הזדקן. הוא היה הלא מת הראשון! הוא צפה בעולם שהוא יצר מתפתח והקדיש את חיו לתיעוד ההיסטוריה." התחיל לספר הנער, שמסתבר ששמו היה ראוטלד.
אריקה ישבה מרותקת לסיפור, על איך אותו אדם לימד את המעופפים לעוף והזוחלים לזחול, איך היה יושב בלילות ותוהה על מהות העולם ועל איך היה דואג לכל אותם יצורים.
הסיפור נגמר אך אריקה לא קיבלה את תשובתה. "אם הוא היה כזה בן אדם, סליחה לא-מת, מדהים, למה כולם כל כך מפחדים?" היא שאלה בסקרנות.
"כי הוא היה גם הסגול הראשון. הוא הגיע קרוב מידי למרכז העולם ונשאב אל ליבו הסגול. הסגולים הם יצורים אפלים אשר מסתתרים בצללים ומתמחים בקסם אפל. והוא המסוכן ביותר מבניהם."

אני אתחיל בהערה קטנטנה ואעבור לתגובה הממש קצרה ולא מוצלחת שלי :|.
כשהיא מספרת למי שריפא אותה שהיא גרה בכדור הארץ רשום שהם חיכו חמש דקות ואז ברחו, שזה טיפה מוזר, כי הקודם ברגע שהוא שמע אז הוא ברח.
אולי פשוט הוא יצור לחוץ יותר, לא יודע.
וזהו, אין לי יותר הערות על הפרק, הוא מצוין לדעתי חוץ מזה :).

הפרק נשמע ממש מעניין ומסקרן, הדמות הגואלת הופכת לרשעה, רעיון ממש יפה!
אהבתי גם את שמחת החיים שלה (לא בטוח אם לקרוא לזה ככה) שהיא כל הזמן שמחה ומנסה לחייך.
אהבתי גם את הכינוי, "הסגול!", כמובן גם אהבתי את האדישות של הנער :) (מה זה כמובן, לא היה לכן מושג שאני אוהב אדישות בכלל -__-).

פרק 3 חלק 2

מילים - 361

"אז הגזע שלי, בעולם הזה, נחשב ליצור המרושע שיצר את כולם?" סיכמה אריקה,
"פחות או יותר." ראוטלד ענה.
"אז למה אתה לא בורח בצרחות כמו כל השאר?" שאלה,
הוא משך בכתפיו בתגובה.
"אתה יודע איך אני יכולה לחזור לכדור הארץ?"
הוא משך בכתפיו שוב, אריקה לא הייתה בטוחה עם זה אומר 'אין לי שמץ' או 'לא באמת אכפת לי' אולי זה אמר את שניהם.
"אתה רוצה לעזור לי לגלות?"
ועוד משיכת כתפיים, "אוקיי" הוא ענה.
הוא קפץ על לרגליו והם התחילו ללכת, הם הלכו בשביל מפותל במשך זמן מה לפני שאריקה גילתה שאין לה מושג לאן הולכים,
"אז איך המקום הזה בנוי?" היא שאלה אתת ראוטלד.
"אז אחרי מלחמה ארוכת שנים שאני לא אסר לך עליה..." התחיל
"למה לא?" היא שאלה
"כי היא ארוכה, זו המשמעות של ארוכת שנים, בכל מקרה אחרי המלחמה ארגדסיומטס התחלק ל9 מחוזות על פי מזג האוויר, במחוז היילונסט, לא חם מידי, לא קר מידי ולעיתים יורד גשם קצת."
"הייתי שם"
"במחוז אלייורסט, מזגי האוויר קיצוניים מאד והפכפכים."
"לא, לא הייתי שם"
"במחוז רותמוסט אין חיים, בעבר חיו שם אך כעת המקום חסר חיים, אפילו הלא-חיים לא חיים שם. כל כמה שעות טרנדו גדול מתכולל שם והורס כל דבר."
"הייתי שם ללא ספק"
במחוז ארקידומוסט, חם ממש ויש מדבר שנמשך ונמשך ואפילו חודר קצת לשטח של מחוז כליפרסוטס,"
"הייתי שם"
"במחוז כליפרסוטס יש מזג אוויר חם אבל לא יותר מידי, אני אחסוך לך את הטרחה, את שם עכשיו, במחוז ארטיקטוסט אין חיים, קר שם מידי וחיים לא יכולים להתנהל שם (באזור זה ישנם לא-חיים),"
"לא, לא הייתי שם"
"במחוז ספריזוטס יש ערפל תמידי וקריר ובמחוז רגליטרוטס יש הרים גבוהים והאוויר בו דליל" את המשפט האחרון אמר במהירות, "אנחנו בדרך לספריזוטס עכשיו."
"ספריזוטס זה המקום עם הערפל התמידי?" היא שאלה
"את קולטת מהר" אמר בסרקזם.
הם הלכו והלכו עד שאריקה נתקלה באבן, נפלה ופצעה את הברך. ראוטלד כרע לידה וטיפל ברגל שלה עם איזו תחבושת ששלף מהכיס שלו, הוא עזר לה להתרומם והיא נפלה עליו במין חיבוק לא מכוון,
"מה את עושה?" הוא התחמק ממנה,
"קודם כל, זה לא היה בכוונה, דבר שני, אף פעם לא שמעת על חיבוק?" היא ענתה לו.
"חיבוק זו מילה מוזרה" הוא אמר
"כן, בדיוק כמו ארגדסיומטס וכל שאר המקומות שאמרת" ענתה אריקה

יאאאא, אהבתייייי
איזה חמודיםםםםם ואיך שהיא קטלה אותו בסוף בלי שהוא הבין נראה לי, חחחח
רק כשרשום שהיא נפלה עליו רשום: "...והיא נפלה מיו במין..." לא הבנתי מה זה אומר מיו :|.
חוץ מזה הכל ממש יפה!!

אז עוד לא יצא לי להגיב על התגובות, אז קודם כל תודה למי שהגיע.

אז אממ כן:
@וריאן קראתי את התגובה שלך והבנתי על מה דיברת, השתדלתי לסדר את. הכל בשאר החלקים.

@רינג שמח שאהבת, האמת אתה צודק וחמש דקות זה מוגזם, אני כבר משנה. לגבי המיו, תיקנתי.

הקפצה קופצנית בשביל אור ^^

פרק 4 חלק 1

מילים - 262

הם התקדמו, כנראה, אריקה לא הייתה בטוחה עם הם באמת מתקדמים או הולכים במעגלים, והיא לא הפסיקה לשאול האם הם הגיעו כבר, וכל פעם מחדש התשובה הייתה לא.
"למה אנחנו בכלל הולכים לספריזוטס?" שאלה אריקה בשעמום.
"אנחנו הולכים לשם כי אמרתי שהולכים לשם." השיב ראוטלד.
"אז לפחות תגיד מתי מגיעים!" התחננה אריקה.
"נגיע כשנגיע." הוא השיב.
והשיחה הזו התנהלה שוב ושוב ושוב במשך זמן שנדמה כחמש שעות. כשהם הגיעו לספריזוטס הם יכלו לשים לב לזה מזמן, הכל נהיה אפור ושדה הראיה התקצר. בקושי היה אפשר לראות משהו, ברמה כזו שהם נעלצו להחזיקה ידים בכדי לא לעבד אחד את השניה. היה נראה שרואטלד מכיר את הדרך טוב מאד, הוא הוביל והתקדם ללא חשש במשך חצי שעה פחות או יותר ואז נקש על דלת שאריקה בכלל לא ראתה עד אותו הרגע. אישה זקנה פתחה את הדלת והכניסה אותם מהר לפני שהערפל יכנס לה לבית.
"ראוטלד, אמרתי לך לא לחזור לכאן." לחשה הזקנה.
אריקה הרגישה שיש סיפור מאחורי זה, אך לא היה לה זמן לשאול עליו.
"אנחנו פה לקחת את המכתב." הוא ענה.
"המכתב?" אריקה שאלה.
הזקנה הנהנה הנהון קצר, הלכה לחדר הסמוך וחזרה עם מכתב עשוי קלף במעטפה ירוקה בהירה עם פרחים עליה.
ראוטלד לכך את המכתב, והם הנהנו הנהון קצר.
הם יצאו לדרך וכמובן שהשאלה הראשונה של אריקה הייתה "מה כתוב שם?"
"כתוב שם משהו" הוא ענה
"למה היא אמרה לך לא לחזור?" היא שאלה
"כי זה מה שהיא אמרה."
"מתי אני אוכל לדעת מה יש במכתב?"
והם חזרו למצב שהיו בו, אריקה שואלת משהו וראוטלד משאיר את השאלה ככה תלויה.
הם יצאו מהערפל ונראה היה שהם עומדים על ראש הר. אריקה צרחה.