קלינק. קלנק. קלונק. רעש נעלי עקב עבר במסדרון. הגבוהים מבין העובדים מיהרו להתכופף כדי לא לאבד את משרתם הנחשקת. האישה בחנה כל אחד מן העובדים עד שמצאה את הפגם הקטנטן בו. כשהצליחה, היא חייכה ברשעות. כשלא, פיטרה את אותו עובד על המקום. האישה המשיכה במסדרון במהירות. הייתה לה כוונה ברורה בביקור שלה במקום השנוא הזה. אחד הכלבלבים ברח מכלובו ככל הנראה, כי הוא משך בשולי שמלתה בשיניו הקטנות. המטפלת שלו הגיעה במהירות ומלמלה סליחה חפוזה לעברה. היא, בתגובה, דרכה בעקב הנעל שלה על כפותיו של הכלב והלכה משם כשהיא מחייכת בסיפוק. הכלבלב המשיך ליילל מאחור, אך זה רק גרם לחיויכה להתרחב. היא פנתה במסדרון והגיעה למעלית ענק, שהיו כאלה שטעו וחשבו שהיא חדר. האחראי על המעלית מיהר ללחוץ הכפתור ולזמן אותה. האישה תפחה בחוסר נחת בעקב הנעל שלה. קלינק, קלנק. קלינק, קלנק. נראה שמאוד הוקל לשומר המעלית כשהיא הגיעה, שכן נכחותה של האישה תמיד יצרה לחץ שהיא מאוד אהבה משום מה. השומר לחץ על כפתור הקומה השמינית. לא היה אפילו צורך לשאול מדוע. "תודה, שרלוק." אמרה האישה. שרלוק הנהן וחזר לעמדתו כשהוא נשום לרווחה. האישה המשיכה לסרוק אותו דרך קירות המעלית השקופים גם כשהיא התחילה לעלות. "נראה שהוא עושה את עבודתו נאמנה, בניגוד לכל הבורים כאן..." היא מלמלה. המעלית נעצרה בחריקה בקומה השישית. "או שטעיתי." היא אמרה, למרות הסירוב התמידי שלה להודות בכך שדבר שיצא מפיה הוא לא נכון. היא יצאה מן המעלית והחלה לטפס מעלה למרות שנאתה לדבר המוזר, לפי דבריה, שנקרא מדרגות. עובד שחלף על פניה נעצר במהירות וסב על עקבותיו כדי לעזור לה. הוא סחב את תיקה בעוד עובד נוסף לקח את תיק המסמכים שלה. עובד נוסף לקח את מעילה, ועובד אחר את הג'קט. כך האישה הגיעה לקומה שמינית, מלווה בשמונה גברים לפחות. היא אספה את דבריה והודתה להם, כי למרות שנאתה לגברים האלה היא עדיין נותרה ליידי מנומסת. היא מיהרה למשרד הימני בקומה, זה שעל דלתו נכתב בגדול 'הנרי'. האישה נעצרה, שוקלת את מעשיה הבאים. היא לא יצרה קשר אם הנרי כבר עידן ועידנים, אבל, מצד שני, מייל... היא החליטה לגמור אם זה ודפקה על הדלת. "הדלת פתוחה, רוג'ר!" אמר קול זועף מן הצד השני. האישה גילגלה עיניים ופתחה את הדלת. האיש שלפנייה מיהר להוריד את רגליו מן השולחן וליישר את עניבתו. "הו." הוא אמר, ונשמע זועף מקודם. "איפה מייל? תן לי את הילדה ואני עוזבת." היא אמרה לו. "אין סיכוי. את איבדת כל זכות עליה כשהתגרשנו!" הוא ענה לה. "אם כך, גם לך אין זכות עליה!" היא ענתה לו בכעס. הוא הביט בה רגע ארוך. "בואי ניתן לילדה לבחור." הוא אמר לבסוף. היא הנהנה, למרות שהדבר לא מצא חן בעיניה. מה אם מייל תבחר באביה? הנרי הלך לקרוא לה והיא הביטה בחדר. הוא היה רחב ידיים ויפה. השולחן הגדול שעמד לצד החלון היה מסודר למופת, המדפים שכיסו כל קיר היו מלאים לגמריי בקלסרים ודפים אחרים. היא הצליחה למצוא גם כמה תמונות שלהם, כשהם עוד היו משפחה. באחת התמונות הם היו ארבעה אנשים. היא לא הייתה צריכה להתקרב אפילו מעט כדי לדעת מי היה הרביעי, אבל למרות זאת התקרבה ולקחה את התמונה. לצידה של מייל, ילדה בלונדינית יפה, עמד נער גבוה יפה- תואר. האישה הרגישה דמעה עולה בזווית עינה למראהו. "ג'ון שלי..." היא מלמלה. היא הייתה אחת האימהות שעברו את הדבר הנורא מכל בשביל אם- איבוד הילד שלה.


[/align]
"אנחנו מצטערים..."
"לא!!"


"ג'ון היה סמל לאחווה והדדיות, ואני בטוח שהוא לא היה רוצה שנתאבל עליו כך..."



"לא משנה, הנרי. אני הולכת. עדיף לה איתך!" היא קראה ורצה מן החדר.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תגובות מסוג לא הבנתי לא יתקבלו בברכה

זה יפה! פירסמת את זה גם בתור פאנפיק, לא?

כן, פירסמתי את זה גם בתור פאנפיק:)