המדף שלי.



זה קטע שכתבתי בערך לפני שנה, מצאתי אותו רק עכשיו... תהנו!
לא מבוטא.






הצעדים נשמעו מחרישי אוזניים בדממה הצורמנית. קולות חוזרים ונשענים, עיקביים להפליא, זהים אחד לשני באופן כה חדגוני וחסר יחוד שידעתי כבר לזהות איתם. הצעדים היו איטיים, רגועים, פסיעות רכות על רצפת לינולאום בעלת רצפות השחמט שהוכתמו בשכבות ליכלוך אפור. כל כך איטי כל כך מפוהק... למה הם עושים את לי את זה?
תק, תק, תק, תק.
הם בסך הכול מותחים את הזמן עד הקצה, מנסים לראות האם אני אשבר לפני שאמצא. זה לא סתם הצעדים האלה, הם מנסים להוציא אותי מכלי. למלא אותי יאוש. להוכיח לי שלהם יש זמן, אך לי? כל שניה שאני מבזבזת היא רק גרגיר חול הנופל מבין היד המקוערת של הגורל. ובקרוב - ממש בקרוב - יפול הגרגיר האחרון ויד הגורל תעבור לקחת חופן נוספת מחול החיים הלבן. שוכחות מהחופן הקודם תוך שניות כאילו היה הוא רק פריט רקע, שנועד להקל את האווירה גם אם לא שמים לב אליו.
תק, תק, תק, תק.
נשמותי החדות והכבדות העיפו בחולשה את שערי בצבע הקרמל קדימה ואחורה. בדרך כלל לא הייתי שמה לב לתנועה הבלתי מורגשת, אך הפעם עיני בצבע האפור המעורב בירוק, גובל בכסוף, היו ממוקדות בכל שערה קטנה. טעות אחת קטנה. טעות אחת והלך עלי. ליבי הלם בפראות רבה כל עד שחששתי שעלולים למצוא אותי בגללו. טיפשי, בעצם. כל כך טיפשי.
"אל תפחדי," שמעתי קול נשי שלוו חודר את הדממה שהפרו עד כה רק קולות נקישות העקבים על הרצפה. קול רך, כאילו ניסתה לעזור לי, להציל אותי.
'הם מנסים לגרום לי לחוש שהם מבינים אותי,' הבזיקה המחשבה במוחי. זה די ברור בעצם, איך לא הבנתי את זה קודם? במקום להיות תקיפים ומאיימים, לגרום לי לפחד אבל לרצות לברוח, הם נוקטים בגישת ה"אנחנו עושים הכול לטובתך".
תק, תק, תק, תק.
"אנחנו לא רוצים לפגוע בך, אנחנו רוצים לעזור לך," הקול הדהד במבואה והצעדים נמשכו בהתאם, קצבם לא משתנה.
'כן בטח. לא רוצים לפגוע.' התעורר בי חשק עז לצאת ולצעוק לאישה בפנים את כל מה שעברתי. לפגוע בה כמו שאני הרגשתי שאני נפגעת. אבל לא היה טעם לכך, כך רק ימצאו אותי מהר יותר.
"ימצאו אותי מהר יותר." כל כך מהר איבדתי תקווה?
תק, תק, תק, תק.
השתיקה שחזרה לשרור הרגיעה אותי. תקווה קלושה - חסרת כל בסיס הגיוני התגנבה לליבי מהר יותר מפעוט הגולש במגלשת מים רטובה. אולי הם עזבו? אולי כבר החליטו לוותר? שוב, כל כך טיפשי. עברו רק כמה שניות, בטח חצי דקה. הם וודאי יודעים איפה אני, הם רוצים לתת לי זמן להתגלות.
'אולי זה מה שעדיף לעשות?'
"ברלה, ברלה, צא החוצה!" צחקה האישה בקול חסר כל שעשוע. הצעדים נעצרו. לא הייתי בטוחה איפה. עיני לא הצליחו לראות מבעד לאפלולית. ניסיתי לשלוט בנשמותי, סרקתי את גופי. 'לא לזוז,' פקדתי על עצמי. 'בבקשה לכי מכאן,' הוספתי בתחינה אילמת בליבי. קיוויתי שהיא לא גילתה אותי, שלא זו הסיבה שהיא נעצרה. אבל כבר הייתי רגילה שמזלי אינו מיטב איתי. עוד שתיקה. זו כמו שתיקה לבניית המתח בסרט אימה, רגע לפני שמגלים שהגיבור הראשי הוא בעצם הנבל והוא חושף את עצמו ולוכד את מי שחשבו את עצמם חבריו. 'הם משחקים איתי,' חזרתי וחשבתי, כנראה כדי לנסות להסיח את דעתי. 'זה הכול משחק, בולשיט. תתעלמי. תתעלמי.'
"יש לך שלוש שניות," האישה חידשה את דבריה, קולה נמוך. והפעם נוספה לו נימה.. איום? מתח? דריכות? "אם לא תצאי החוצה עכשיו, אני מוציאה אותך בכוח."
הם בטח גילו אותי. הם לא היו אומרים זאת סתם. אבל לא רציתי לצאת. זה כמו לקפוץ לים קפוא באמצע לילה סחוף רוחות. צריך לקחת נשימה עמוקה ולקפוץ על זה, אבל לעולם לא תבין למה עשית את זה. וגם אם כן, לפני אותו הרגע יש לבטות רבים כל כך. לא הייתי מוכנה להתעלם מכל מה שהקרבתי, מכל מה שהקריבו, למען שאברח. אסור לי לוותר. פשוט אסור לי.
"אחד."
הדימוי של כף היד במוחי התחיל לאבד את החול. הגרגירים צנחו מטה מבין החורים באצבעות במהירות שהלכה וגברה. גרגרי חיי שהיו לבנים תחת השמש צנחו מטה ונוספו לגרגרים החומים, הכהים והקרים, שהשמש כבר אינה נגעה בהם והיד אינה חפנה אותן יותר. היד לא עשתה מאמץ להרים אותם או להציל אותם, אלא פשוט הניחה להעלם.
לפעמים היה נראה לי שכל הרגעים בחיי, כל הצמתים והדרכים מובילים למקום הזה. וגם אם לא, בסופו של דבר תהפוך הזרוע את ידה, כי תמאס בעבודתה, ותגמור את חיי המכה אחת. היו פעמים שייחלתי לכך, ופעמים שרק רציתי לברוח מכך, אך כול הדרכים הובילו לאותו מקום.
"שתים."
זה מה שאנחנו. לכך נועדנו.
אותן מילים נשמעו חלולות וריקניות גם בפיהם של האנשים שהיו באו לקחת את חברי, ונשמעו כל כך לא אמתיות בראשי. אף אחד לא ידע לאן לוקחים אותם לבסוף, כי איש אינו חזר משם. טוב איש מלבד... מלבדי.
'אני צריכה לגלות את עצמי,' מחשבה פחדנית וזהירה עלתה במוחי. ניסיתי לדחוק אותה אך היא נשארה שם, זוהרת כשלט ניאון. אם אתגלה, מה כבר יקרה? הרי גם ככה יתפסו אותי, למה לא לקצר את התהליך?
"שלו-"
"אני מצטערת."
הצעד הראשון החוצה מהמחבוא הרגיש קר כל כך, רגלי קפאו תחת הרצפות הקרות, אבל מכאן לא הייתה דרך חזרה. רגלי השניה נשלחה לפני והוציאה את פלג גופי התחתון סופית ממחבואי. זה הרגיש גם קצת משחרר. להפסיק לברוח כבר. להביט לפחד בפנים. מה כבר יכול לקרות? מה כבר יש לי להפסיד?
משכתי באפי בתנועה שנשמעה היטב והוצאתי את פלג גופי העלין- החלק העליון של שמלת הקפלים בצבע הים; תכלת טורקיז, המעוטרת בקצוות בחוט זהוב שזור, פני החיוורות, מודאגות, מפוחדות ועייפות, שערי המתולתל גולש על גבי, מסודר כמו באותו היום שעזבתי, ועיני, נעוצות - לא מסגירות רגש - באישה שלפני. שערה שחור ומהודק בפקעת אלגנטית לראשה, עינייה ירוקות וממוסגרות במשקפים, לבושה מעיל פרווה לבן שוודאי היה יקר מאד, ואינה חושפת את בגדיה אשר מתחת למעיל. מבטה קר ואתום, כמבטם של שאר האנשים. צעדתי בהיסוס לכיוונה, ועיני שכבר התחילו להסתגל לחשיכה - עובדה שראיתי את אותה האישה - מכווצות כאישוני חתול.
"אנ- אני מצטערת שעשיתי את זה," גימגמתי שוב.
הוא חייכה אלי חיוך שנראה לי מזויף לגמרי, פרסה את ידייה ועטפה אותי בחיבוק שכנראה היה אמור להיות חם ואימהי, אבל בעיני היה קר ומנוכר.
"הכול בסדר," לחשה לאוזני בקול נוטף דבש ובחיוך מסנוור אשר חשף שיניים לבנות מושלמות. "תוכלי לכפר על כך אחר כך. כעת הדבר היחיד שחשוב זה שאת בסדר." היא ליטפה את שערי בעדינות בל תתואר והמשיכה לטלטל את גופי בחיבוק ש - וזה הגעיל אותי - באמת הרגיע אותי, וללחוש לאוזני מילים מעודדות.
התפלאתי כמה מהר התחלפו היוצרות. כמה מהר פסקה היד מלהפיל גרגירים והניחה את חופן החול הגדוש בקופסא בצד, כדי שהכול ימשך כהלכה. לעת עתה רק הודתי לאלוהים שהצלחתי לשרוד במהלך הבריחה שלי, שהייתה כל כך קרובה אך נכשלה לבסוף, ממש רגע לפני הניצחון המתוק.
היא טפחה על גבי עוד פעם אחת ושחררה אותי.
האישה האלמונית חזרה לעמידה המושלמת, ועינייה החלו לסרוק אותי מנעלי השחוקות ועד לשערי הפרוע, הבעה חמורת סבר נפרשת בפתאומיות על פניה.
"היה אסור לך לעשות את זה!" הצליפה בקולה בנוקשות, כאילו היא הייתי איזו חיית מחמד לא ממושמעת שברחה מכלובה. השינוי הפתאומי בטון הפתיע אותי, אך התאפקתי מלהשיב לה והתעקשתי לשמור על הבעה כאובה ומתנצלת בעת שהשפלתי את עיני ומילמלתי בבושה שוב: "אני כל כך מצטערת. אני לא אעשה את זה שוב."
הבעת פניה לא התרככה.
"סליחה זה לא מספיק,"
כמה מפתיע.
"את תצטרכי לעשות הרבה כדי לדאוג ולטפל לכל הבעיות שיצרת. את מודעת לחומרת מעשיך?"
היא הזכירה לי את אמא שלי. זיכרון הילדות הישן הפתיע אותי באותה המידה שיכולתי להיות מופתעת מזיכרון מתוך הבטן, אבל המשכתי להתעקש להשאיר את תודעתי שם.
"כן," השבתי בשקט.
"נמשיך לדון בכך אחר כך," הודיעה בנימה שאין עליה הורהרין, תפסה בידי והתחילה לקחת אותי בחוזקה - בתנועות קצת גסות - לכיוון הדלת שצלליתה התבהרה תחת עיני המסתגלות לחשיכה. צעדתי בעקבותיה בצייתנות, אף כי במוחי התחרו על המקום הראשון מיליוני מחשבות ארסיות וכמה מילים בכלל לא נעימות שהייתי שמחה להגיד לאישה.
הנהנתי בהסכמה תוך כדי ההליכה, משלימה עם תפיסתי.

הצעידה תחת השמש הקופחת לא הייתה נעימה, אבל אז האישה משכה אותי בפתאומיות לפתח בניין בתהליכי בנייה, והובילה אותי דרך חור בלבנים באחד הקירות. לא חור, פתח. זה ממש לא היה נעים.
נכנסנו פנימה.
ידה החלה להרפות מאחיזתי ואני ראיתי בזה סימן לשחרר את ידי מלפיתת הברזל. היא לא הראתה סימנים שהיא שמה לב לזה, או שזה מפריע לה. היא הניחה את ידי על כתפי והתחילה לעסות אותה, אבל במקום שהתנועה תרגיע אותי היא גרמה לי רק לדריכות רבה יותר.
תפיפות הרגליים הדהדו וחזרו אלי מכל עבר במערה־מעבר המוזר־מוזרה הזה־זאת. מבחוץ אומנם הייתה עשויה לבנים אדומות־חומות, כמו הבתים של פעם, אך ככל שהעמקנו פנימה הבחנתי בצינורי מתכת מתפתלים מכל כיוון וראיתי כיצד הקירות שהיו עשויים אבן לא מסותתת ולא אחידה מתכסים לוחות מתכת ומשנים את החלל לעיגול מושלם וקריר, שהרי המתכת שומרת על הקור.
המקום עשה לי צמרמורת. הרגשה לא נעימה עלתה בגוי עד לראשי והשאירה נגיעה קפואה של דאגה וחשש. התעורר בי דחף לשאול לאן אנחנו הולכות, אבל זה היה מעיד על פחד ועל בהלה, וזה הדבר היחיד שרציתי שהיא תחשוב שאני חשה. הם בטח עשו את זה בכוונה, רצו לגרום להרגיש קטנה כדי שלא ארצה לברוח שוב. טוב, הם עשו את זה לא רע. השחלתי את כף ידי בחזרה לידה של האישה, מחשש שאאבד אותה כי אורות הניאון אשר היו קבועות בתקרת המערה התחילו להתעמעם ולהיות במרחק רב זה מזה, והחשיכה החלה להתגנב. היה נדמה לי שבזווית פיה היא מחייכת בשביעות רצון אך לא הייתי בטוחה אם זה נכון, כי תוך שניות ספורות חזרו פניה לארשת הקפואה הרגילה.
התחלתי להבחין בדלתות, עשויות עץ, קבועות בקירות המערה. עליהם היו שמות ארוכים ומסובכים שנגמרו בסיומת "לוגיה". ליבי האט את פעימותיו. הדלתות הם בטח סימן שאנחנו קרובות.
חלפנו על פני הדלתות והיא לא הביטה בהם, אך אני לא יכולתי שלא להציץ בהם בזווית עיני. קולות קרקוש נשמעו מדלת עשויית עץ אלון, וקולות לחשושים חלשים מדלת עשויית מהגוני.
לבסוף עצרנו ליד דלת עשויית עץ מלא. המסדרון המשיך, אך זו כנראה הייתה הדלת שלנו. שום שלט לא נתלה עליה והכריז משהו, אז הנחתי שאלתרו כאן משהו.
הדלת נפתחה מבפנים בחריקה.

ספסלי העץ היו קפואים יותר מקירות המערה. הם כיסו את החדר בקצוות לאורך ולרוחב, אבל אף אחד מהם לא ישב עליהם. האישה הושיבה אותי כמו ילדה קטנה, והצטרפה לשאר האנשים שהסתודדו בקצה החדר. החדר היה מאד ארוך, לא יכולתי לשמוע מילה. הם הסתודדו סביב שולחן משרדי, יושבים על כיסאות גלגלים, מחזה שאולי היה מצחיק אותי לולא מצבי והבעות פניהם הרציניים. לידי ישב נער. שיערו הבלונדיני לבן נפל על עיני והסתיר אותם, ראשו היה מושפל וגופו מכוסה כולו בסווטשרט אפור.
כשהוא הרגיש את משקלי על הספסל הוא הרים את עיניו, שהיו שחורות, ומיד זיהיתי אותו.
"דיוויד!" כמעט בכיתי מאושר.
הוא השפיל את ראשו שוב.
"רובין," מילמל בשקט.
משהו בטון שלו לא נראה לי.
"משהו קרה?" שאלתי אותו והנחתי יד על שכמו. הוא קפץ במקומו ומיהר להעיף את היד. נפגעתי. מה עשיתי לו?
"אני מצטער, רובין." הוא מילמל, והרים שוב את עיניו העצובות.
אוי לא. אוי לא. אוי לא. מה קרה?
"מ... מה קרה - ?" גמגמתי בבהלה. בפעם האחרונה ששמעתי את הנימה הזאת הודיעו לי שאמא שלי מתה ושאני עוברת למשפחה מאמצת. לא היו לי זכרונות טובים מאז.
דיוויד נשך את שפתיו וטיפות דם טפטפו מהם. כמה חזק הוא נשך אותם?
"הם - הם הבטיחו לי," לחש, קולו כמעט לא נשמע. "הם הבטיחו שהם יעזרו לקסנדרה. אם רק - אם רק -"
גלגלי מוחי פעלו באיטיות. לא רציתי להאמין, אבל ההבנה הכתה בגלים גדולים וקפואים כמו הספסלים במוחי. כמו סתירת השקמה אחרי חלום מתוק.
דיוויד הסגיר אותי.
עצמתי את עיני. לא רציתי להאמין בזה. אבל היד הקפואה חזרה להחזיק בידי בלפיתה עצומה בכוחה. האישה הקימה אותי בכוח ואני פקחתי את עיני, קולטת שכל האנשים בחדר, מלבד דיוויד שהשפיל את עיניו ומשך את כובע הסווטשרט מעל ראשו, מביטים בי.
"כדאי שיהיה לך הסבר הגיוני למה שדייוויד סיפר לנו." אמרה האישה בנימה נוזפת והביטה בי גם היא תחת משקפיה.
רגלי רעדו, יותר בגלל העובדה שדיוויד הסגיר אותי מאשר בגלל מה שצפוי לי על כך. עצמתי את עיני שוב.
הדלת נפתחה, לא ראיתי מי נכנס, אבל היה ברור לי מה יקרה.
אם אברח, האנשים יתילו את האשמה של מעשי על דיוויד, והוא ישא בתוצאות. ואם לא... צמרמורת עברה בגבי כשחשבתי על כך.
דיוויד לא אשם. זאת אשמתי.
אבל הוא הסגיר אותי.
באותו הרגע גמלה בליבי החלטה. באותו הרגע שנמשך שניות אחדות התרוצצו במוחי מיליון מחשבות.
פקחתי את עיני והבחנתי באדם בחלוק רופא עומד בפתח הדלת. עוד רגע הוא יכנס והדלת תסגר, והדרך היחידה לפתוח אותה מבפנים היא עם המפתח.
פרצתי בריצה.
ברחתי.
הפלתי את הרופא ורצתי דרך הדלת. מאחורי נשמעו צעקות, וקולות צעדי ריצה, אבל לא עצרתי.
ידעתי מה עשיתי לדיוויד באותו הרגע, אבל לא היה אכפת לי. זה מגיע לו.
ברחתי.
ברחתי ולא הבטתי אחורה.