המדף שלי.
לא מבוטא.






"היי, אני אנדרו," הציג את עצמו הנער הממושקף ולחץ את ידי. "אני שנה שלישית," הוסיף. לחצתי את ידו במבוכה. לא ידעתי מה להגיד, כי בכלל הייתי שנה שניה ולא ראשונה, אז אני לא צריכה סיור בבית הספר או משהו כזה. לחצתי את ידו וטלטלתי אותה למעלה ולמטה בחוזקה בניסיון לשכנע אותו לעזוב אותי, והוא המשיך גם ללחוץ את ידי, וראיתי כתמי סומק פורחים בלחייו.
המשכנו ללחוץ ידיים עוד כמה שניות, ואז כאילו קלטנו שחצי בית ספר בוהה בנו וריפינו את האחיזה כמעט מיד. הרגשתי שהלחיים שלי בוערות, והתלמידים העומדים ליד הלוקרים המשיכו לבהות בנו, וכנראה חשבו כמה אנחנו נראים מטומטמים.
"אמממ... אני גווני," הצגתי את עצמי בשקט, כמעט בלחש, בזמן שאנדרו גירד בקרקפתו בחוסר נוחות. היה ברור שהוא כבר רוצה לעוף מכאן. לא הייתי מצפה למשהו אחר. "ואני שנה שניה." כאן ממש לחשתי כי לא רציתי להביך את אנדרו מול הילדים, שהרי כרגע הכריז שהוא עומד לתלמידה החדשה סיור בבית הספר.
"או," הוא אמר וגירד בקרקפתו יותר בכוח, כאילו זה מה שימחק את הרגע האחרון.
ראיתי את אי הנוחות בעיניו, שהיו מהממות. היו לו עיניים בצבע ירוק מעורב בחום, שמיד העלו בראשי תמונה של יער טרופי בסתיו. והן היו עמוקות כל כך, כמו ברכה שממש אפשר לטבוע לתוכה...
"גווני?"
קלטתי שאני נועצת מבטים בעיניים שלו, כאילו אני באיזו תחרות מצמוצים משונה. כתפיו שחו כשראה שאני מפנה את מבטי ומחפשת כל מקום אחר שבו אוכל לקבור את עצמי מרוב בושה ולהתפלל שבשנה הבאה היום הראשון שלי יתחיל ברגל ימין. לצערי, לכל מקום שאליו עיני נדדו נמצאו ילדים; עומדים ליד הלוקרים, מפטפטים עם חבריהם, יושבים על שולחנות ועושים את עבודות הקיץ שלהם, שמובן שלא עשו בקיץ. נעצרתי ונאנחתי בהקלה - תוך התעלמות מעיניו התוהות של אנדרו - כשיצרתי קשר עין עם טרייסי, אשר ישבה לצד אחד השולחנות וקשקשה משהו על מחברת ספירלה צהובת כריכה. שערה בצבע השוקולד נפל מעל ראשה וכל פעם מחדש פגע במחברת והסתיר לה, והיא העיפה אותו פעם אחר פעם הצידה בחוסר סבלנות. תמיד קינאת בה על השיער הזה. חום, יפה כל כך, זורם כל כך. לי יש שיער בלונדיני בקושי, שנראה בכלל מחומצן, וכל הזמן מסתבך בקשרים. מבלי משים העברתי יד בשערי ונעצרתי כשהגעתי לקשר נוסף, שומטת את היד כמעט מיד. בכל מקרה, תפסתי את העיניים הבהירות שלה, ורמזתי לה בעיני לבוא לעזור. לצערי, כשהבחינה שבעניין מעורב נער, היא רק העלתה חיוך משועשע על שפתיה, נדה בראשה וחזרה לרכון מעל המחברת, אף שידעתי שהיא צופה בזווית עינייה.
אוך, טרייסי.
"כן... אני חייבת לזוז," אמרתי בנימה מתנצלת והזדרזתי לברוח מהמקום לשולחנה של טרייסי, לא לפני שהעפתי בו מבט אחורה ומיד ראיתי את הקלה בשפת גופו.
טרייסי הרימה את ראשה ממש כשהגעתי, כביכול במקרה, וחייכה חיוך רחב מכדי שיהיה אמתי.
"גווני! איזה קטע! בדיוק גמרתי את השיעורים!"
היא סגרה את המחברת שלה בטריקה חזקה כל כך שלא האמנתי שאין כלום בתוכה, ושיכלה רגל על רגל, השעינה את פניה על מרפקיה והסתכלה עלי בעניין.
"פגשת מישהו מעניין היום?" שאלה בחיוך ממזרי.
חבטתי בכתפה בחוזקה באגרופי, אבל היא לא עשתה דבר מלבד להרחיב את חיוכה.
"הוא רק רצה להציג לי את בית הספר, הוא חשב שאני תלמידה חדשה." רטנתי ופרקתי את הילקוט הירוק צפרדע שלי על כיסא קרוב עם משענת כחולה שהיה צמוד לשולחן, מתיישבת ברשלנות על כיסא אחר.
"אה," חיוכה דעך ואני כבר התחלתי לחייך בניצחון, אבל פניה נעשו פגועות באופן כל כך מזויף שהיה ברור שהיא מחייכת מתחת למסכת ה"כל כך נעלבתי".
"את באמת נראית כל כך צעירה?"
"טרייסי!"
היא משכה בכתפיה.
"דרך אגב, עשית את העבודה במדעים?"
"לא." הודתי. "ואת?"
היא הצביעה על המחברת מלאת הקשקושים. "גם לא."
"קדימה," נאנחתי ופתחתי את הרוכסן של הילקוט שלי. "שלפחות יהי לנו חצי ציון,"
"תנסי רבע." התלוננה טרייסי, אבל עשתה כדוגמתי והציבה עיפרון לעוס מעל לדף ריק.
"סליחה?"
זה היה אנדרו, שוב.
"כן?" שאלה טרייסי במקומי.
"אממ... רק רציתי להתנצל על העניין עם המסדרון והכול," הוא נראה די נבוך. "מה דעתך שפשוט נמחק את הכול? את יודעת, כאילו כלום לא קרה." הוא חייך חיוך נבוך.
היו לו גומות חן יפות בלחיים כשהוא חייך, ועיניו נצצו.
"זה מוצא חן בעיני." השבתי בכנות.
הוא הושיט לי יד ללחיצה.
"שלום, אני אנדרו גונזלס," הכריז ברשמיות. "ואת?"
"גווני אליס." חלצתי את ידו.
הצלצול נשמע מעל ראשנו. התלמידים התחילו להכניס את הספרים לתיקים ולנהור לכיתות, מפטפטים.
"רוצה לשבת איתי בארוחת הצהרים, גווני אליס?"
חייכתי.
"אני אשמח."