סיפור בהמשכים! שתי תגובות ואני ממשיך!
(הערה: זה סיפור שאני כותב בבית הספר. על השואה.)
דירוג: PG13
טריגר: מוות, דיכאון, טריגרים שיש בסיפורי מתח.


פרולוג:

השומרים זרקו אותי על הרצפה החמה.
''נו, בלמרב?'' המלך שאל בקול קר. ''הגעת להחלטה?''
''א-אדוני,'' אמרתי, רועד כולי. ''אדוני...''
''הגד לי!'' קולו רעם.
''כ-כ-כן, אדוני,'' הרמתי מבט מפוחד לעיניו של הרודן. ''אנ-אני מ-מסכים, אדוני.''
''טוב מאד,'' הוא חייך בסיפוק. ''הסתלק מעל פניי.''
קמתי מהר ככל שיכולתי עם אזיקי הברזל, וקדתי לו ברעד. רגע לפניי שהדלת נסגרה שמעתי אותו אומר לשומרים, ''התירו את אזיקיו.''


סדר הפרקים:

תודה! הנה ההמשך:

חלק 1.
לשמוע, לעלות, לראות.
פרק 1.


''בננה!'' קראתי וקפצתי למים. הם היו כל כך קרים. כמו מי קרח.
''אתה משוגע?!'' שמעתי את אחרי הקטן צועק לי. ''המים קפואים!''
''הו, תתבגר,'' צחקתי והתזתי על חולצתו טיפות אחדות.
''תפסיק!'' הוא קרא בכעס. ''עוד קצת ואותך לאמא!''
אותך לאמא... כמה זמן לא שמעתי את זה. זה הזכיר לי כמה ברי מזל אנחנו.
היי. קוראים לי מאש רייצמן, ואני ניצול שואה. היצור הקטן והמבחיל שדיבר עכשיו הינו אחי החורג, רמי. אבא שלי נספה בשואה לפני שלוש שנים. זה גם מה שחשבתי על אמא שלי, עד שבטעות דפקתי על הדלת שלהם לבקש אוכל. מסתבר שהיא מצאה בעל חדש, נוצרי, שיסתיר אותה. וכך נולד המבחיל המהלך, ששונא מים בכל נים בגופו.
''בסדר, יואו, מה יש?'' מלמלתי והרמתי ידיים.
''אני הולך להתנגב, הוא מלמל בכעס, ואני התאפקתי לא לצחוק. עכשיו אתם מבינים? כמה טיפות זה שעה בברכה בשבילו!
''נו באמת,'' מלמלתי וצללתי שוב אל מתחת לפני המים.


~~~


צעדתי ברחובות ההרוסים. הבטתי בבתים ובבניינים המפורקים. כל בית היה שייך לנפש, אשר לא חזרה לראותו. כל בניין היה שייך לעובד, אשר לא יתפרנס יותר מעבודתו בו...
התנערתי ממחשבותיי. יש לי משימה לבצע, ולא יעזור לי לחשוב על התוצאות שלה.
השמש ליטפה את פניי, ואני עצמתי את עיניי למגעה. אמנם זה נכון שמישהו כמוני צריך לשנוא את החום ואת האור, אבל אני הייתי שונה... הייתי בוגד... שנתפס...


~~~


נשמעה דפיקה על הדלת.
''כן?'' קראה אמא שלי מהמטבח. הדלת נפתחה, ועל מפתה עמד מוכר הירקות.
''או, תודה,'' אמרה אמא שלי, והבעה של הקלה הייתה על פניה בזמן שיצאה מן המטבח, מחזיקה בידה מגבת. ''הגעת בדיוק בזמן.''
''אין בעיה, הייל,'' הוא קרץ. אחרי זה המוכר הביט סביבו. ''עשיתם משהו חדש?'' רוב האנשים בטח היו חושבים, מה יש לו? הוא לא יודע שכל הזמן אנחנו מחליפים רהיטים? אבל אנחנו הכרו את ג'וד היטב, והוא הכיר אותנו.
''הממ...'' הוא הניח את הארגזלצד הדלת והלך למטבח. כעבור כמה שניות שמענו אותו צועק, הייתה לי תחושה! תתחדשו על הצנרת!''
''תודה!'' קראו אמי ואני פה אחד.
''תודה!'' שמענו גם את רמי אומר.

-----

ת''בבבב או סתם תגובותתתת