אפריל הוא חודש המודעות לאוטיזם, וממש רציתי לכתוב קטע בשביל זה. מזל שעשיתי את זה היום ולא המשכתי לדחות.
בכל מקרה קחו עוד קצת סאני אוטיסט חמוד. כי סאני הוא ילד חמוד. מאוד מאוד חמוד.
וכן. זה יצא מאוד קצר. תתמודדו.
תהנו D:

---

ריח של טיגון ממלא את הבית כשאני הופכת את הפנקייקים על המחבת במיומנות. לפני שנתיים לימדתי את עצמי איך להכין פנקייק - מה שללא ספק הוא האוכל האהוב עליי בעולם - ומאז הכנתי אותם כל סוף שבוע. אפילו עכשיו, כשאני כבר מומחית בפנקייק, הטעם עדיין ממשיך להשתפר משבוע לשבוע.
אני שומעת את סאני צוחק, ומסתובבת לראות מה קורה. הוא יושב ליד שולחן האוכל, מחברת הציור ובובת החתול הלבן שלו נחים על השולחן. קניתי לסאני את חמניה לפני שש שנים, אבל הבובה עדיין נראית במצב טוב. אפילו הצבע הלבן לא נראה מלוכלך. כנראה שהוא מאוד אוהב אותו.
על הברכיים של סאני שוכב מיאו, ומסתכל במבט זועף על חמניה, כאילו הוא מקנא בבובה. אני מחייכת כשסאני ממשיך לצחוק. מיאו הוא כזה חתול משעשע.
אני חוזרת לטיגון. סאני ואני הפכנו את זה לשגרה, לאכול ביחד פנקייק בכל יום שבת בבוקר. לפעמים נראה כאילו הוא מצפה לזה יותר ממני.
אני מסיימת לטגן את הפנקייק האחרון ומרימה את הצלחת בגאווה. "מוכן!"
הפנים של סאני מוארות בהתרגשות כשאני מניחה את הצלחת על השולחן. "פנקייק!"
"נכון, אבל אתה צריך להניח עכשיו את מיאו," אני אומרת לו.
הוא נראה מבולבל. "למה?"
"בגלל שחתולים לא אמורים לאכול איתנו."
"הוא לא אוכל. הוא ישן."
"אבל…"
"לא."
אז מיאו נשאר לשכב עליו - וחמניה נשאר לשכב לידו - בזמן שאנחנו אוכלים. סאני שופך הרבה יותר מדי סירופ על הפנקייק שלו, ואני צוחקת כשהוא מעקם את האף למראה הידיים שלו שהתלכלכו.
"איו. הידיים שלי דביקות עכשיו." הוא ממלמל בזעף.
"אז תלקק את הסירופ," אני מציעה.
"הן עדיין יהיו דביקות."
"טוב, בפעם הבאה אל תשים כל כך הרבה סירופ על הפנקייק," אני אומרת, "זה ממש כאילו אתה רוצה להטביע את הטעם שלו בשוקולד."
אני צוחקת, אבל סאני נראה רציני כשהוא מדבר. "לא אני לא. הפנקייק שלך טעים."
אני מחייכת חיוך קטן. "תודה לך."
סאני מהנהן בהיסח דעת בזמן שהוא מלקק את השוקולד מהאצבעות עד שהידיים שלו נקיות שוב.
ואז הוא לוקח עוד פנקייק ומטביע גם אותו בסירופ. אני נאנחת בחיוך.
סאני מתחיל לספר לי על המנגה החדשה שהוא התחיל לקרוא. הוא מדבר על זה בכל כך הרבה מושגים שאני אפילו לא מצליחה להבין, ומהר מאוד אני מאבדת אותו לגמרי. אבל הוא נראה כל כך נלהב מזה שאני נותנת לו להמשיך לדבר ושוקעת במחשבות.
יש לי שיעורי בית במתמטיקה שעדיין לא עשיתי. אבל אין לי כוח לעשות אותם עכשיו. אבל אולי עדיף שאסיים עם זה מהר ואז אני אוכל לעשות מה שבאלי, הרי אני במילא איאלץ לעשות אותם בסוף. אבל אני גם ממש רוצה לנגן עכשיו. גם סאני התחיל לנגן בכינור לפני חצי שנה בערך. הוא עדיין מתחיל, והוא לא מנגן טוב במיוחד, אבל הוא מתקדם יפה. אולי בסוף נוכל לנגן דואט ביחד.
אני שואפת אוויר במהירות וקוטעת את הסיפור של סאני, שנראה המום מהתגובה שלי. "אנחנו צריכים לנגן דואט ביחד," אני אומרת במהירות.
סאני ממצמץ בבלבול. "דואט?"
אני מהנהת. "כן, ואז נוכל להראות לאמא ואבא. אולי גם לעוד אנשים."
"את באמת חושבת שאני מנגן מספיק טוב?" הוא שואל בהיסוס. נראה שהוא מפחד מהתשובה.
"ברור שאתה מנגן טוב," אני מחייכת, מה שגורם גם לו לחייך. "חוץ מזה, נוכל להתחיל במשהו קל. אתה רוצה?"
סאני מהנהן במהירות, ונראה שגם הוא נלהב מזה עכשיו. הוא מוריד את מיאו מהברכיים שלו, והחתול מיילל במחאה ואז נשכב על הרצפה. אני מתחילה להתרומם מהכיסא, אבל נעצרת כשסאני פותח את מחברת הציור שלו. אני מתיישבת חזרה ומסתכלת עליו בסקרנות.
לקח לסאני זמן להתחיל לדבר. הוא אמר את המילה הראשונה שלו רק בגיל חמש. לכן, כשהוא היה קטן, הוא תמיד צייר כשהוא רצה להגיד לנו משהו. עכשיו הוא כבר יכול לדבר - והוא מדבר המון - אבל לפעמים הוא עדיין מעדיף לצייר, כשקשה לו להגיד משהו בקול או שזה מביך אותו.
סאני מסיים את הציור ודוחף אליי את המחברת. אני מסובבת אותה ורואה ציור של שני אנשים מתחבקים. אני מחייכת וקמה מהכיסא, ומוחצת את סאני בחיבוק חזק.
"את מכאיבה לי," הוא צוחק ומחבק אותי בחזרה.
"מכאיבה לך עם אהבה," אני עונה בהתגרות, והוא צוחק יותר.
הוא ממשיך לחבק אותי גם אחרי שאני עוזבת אותו. הוא קובר את הראש בחולצה שלי.
"אני אוהב אותך," הוא לוחש בשקט.
אני מרגישה חמימות ממלאת את הלב שלי. אני מחייכת ומחבקת אותו שוב. "גם אני אוהבת אותך."

אוי זה מקסים וריאן
אתה מקסים
סאני מקסים
כל מה שאתה עושה זה מקסים!
אוי היינו צריכים לעשות משהו לחודש המודעות לאוטיזם:)))
יפה שנזכרת לכתוב אפילו אם ברגע האחרון:))))
הקטע מדהים - שונה מהסגנון שלך שקראתי אני עד כה.

וואווווווווווווווווווווווווווווווווווו
קטע פשוט מדהים.
האמת שממש חיכיתי שתכתוב משהו לחודש המודעות לאוטיזם.
(ולאף אחד\ת מהחברים\ות שלי לא היה אכפת מזה שזה חודש המודעות לאוטיזם :<) בכל מקרה, ממש ממש ממש אהבתי!!!
סאני באמת מקסים. תמשיך לכתוב!!!
מיאו

אוי, זה כזה חמוד.
עבר מלא זמן מאז שקראתי קטעים מהסוג הזה בפורום שלנו - פשוטים, קלילים, פשוט מתוקים שגורמים לקוראים מיד להתאהב בדמויות.
אני לא הכרתי לפני כן את סאני, אבל עכשיו אני יודעת שכדאי שאני אכיר!

צונזר