בשביל המילה אבוד :0
אני יודע שהכותרת בגוף ראשון והקטע בגוף שלישי וזה מבלבל אבל זאת הכותרת הכי טובה שיש אל תכעסו :<
תהנו :>

---

היום זאביאר בן תשע וחצי. נשארו לו רק עוד שנתיים וחצי לחיות.
היום האח הגדול של זאביאר בן שבע עשרה. נשארו לו עוד שנים רבות לחיות.
היום אוורי חוזר הביתה.
זאביאר היה בן פחות משנה כשמפלצת קיללה אותו, גרמה לכך שהוא ימות כשימלאו לו שתיים עשרה שנים. הוא מסוגל להרגיש את החיים שלו נשאבים לאט לאט מהגוף בכל יום שעובר.
זאביאר היה בן ארבע וחצי כשמלאו לאוורי שתיים עשרה שנים. כשאחיו הגדול נשבע לנקום את מותו העתידי, ויצא לצוד מפלצות.
והיום, חמש שנים לאחר מכן, ההכשרה שלו תסתיים, והוא יחזור הביתה.
זאביאר חיכה בהתרגשות כבר כל היום שאוורי יחזור כבר. השעה עכשיו הייתה כבר אחת עשרה בלילה, וזאביאר היה כל כך עייף שהוא כמעט נרדם כמה פעמים בישיבה, אבל הוא יודע שאוורי עומד לחזור בכל רגע, ולא יכל לתת לעצמו להירדם לפני שזה יקרה.
הוא כבר בקושי זוכר את אחיו הגדול. הוא לא יכול לזכור את הקול שלו, והוא זוכר את המראה שלו רק בקושי.
הוא לא זוכר איזה בן אדם הוא היה. האם הוא היה נחמד? חכם? מצחיק?
טוב, היום זאביאר יפגוש אותו מחדש, ויגלה את התשובות לשאלות שלו.
הרגליים שלו מתנודדות חסרות מנוחה באוויר בזמן שהוא יושב על כיסא ומסתכל על הדלת בציפייה. גם ההורים שלו ערים, שותים קפה ומתלחששים. הוא מנסה לחסום את הקולות שלהם. שניהם נשמעים כאילו הם עומדים לבכות, ולשמוע את זה מכאיב לזאביאר יותר ממה שהוא מוכן להודות. הוא לא יודע מה הוא יעשה אם הם באמת יתחילו לבכות.
במקום לחשוב על כך, הוא ממשיך לנעוץ את עיניו בדלת. בכל רגע עכשיו. ממש… בכל… רגע…
השעה היא כבר אחת עשרה וחצי, ואף אחד עוד לא הופיע בדלת.
מעניין איך אוורי יראה עכשיו, כשהוא כבר בן שבע עשרה. הוא בטח יהיה בכושר אחרי חמש שנים של הכשרה חסרת רחמים. זאביאר חיפש על זה באינטרנט אחרי שאוורי עזב. ההכשרה בשביל הצבא הייתה קשוחה מאוד.
זאביאר חייך לעצמו. הוא יוכל להגיד לכולם עכשיו שאחיו הגדול הוא חייל! כולם יחשבו שהוא כל כך מגניב. בטח גם ירצו להיות חברים שלו, למרות שזאביאר לא היה בטוח בעצמו כמה חכם יהיה להתחבר עם אנשים כשהוא עומד למות בעוד שנים ספורות.
עשר דקות לחצות. ההתרגשות של זאביאר כבר עומדת לפוצץ אותו בקרוב. הוא לא יכול להמשיך לחכות יותר. הוא כל כך רוצה לפגוש את אוורי שוב.
דקה עוברת. ועוד אחת. מאחוריו הוא שומע את אימו פולטת יפחת בכי. הוא מכסה את האוזניים בשביל לא לשמוע אותה, וממשיך להתמקד בדלת.
עוד דקה עוברת.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
עד שבסוף השעון מצלצל חצות, ואף אחד עוד לא מופיע בדלת.
אפילו שהוא מכסה את האוזניים שלו, הוא שומע את הבכי של אימו חזק וברור. הוא חושב שאפילו אבא שלו בוכה. אבא שלו, החזק והגדול, בוכה.
גם זאביאר רוצה לבכות. הוא רק בן תשע וחצי, אבל אפילו הוא מבין מה זה אומר שאוורי עוד לא הופיע בדלת.
הוא ידע שזה אומר שהוא לא עומד לחזור עוד לעולם.

זה ככ עצוב ויפה!
הלואי שכולם היו כותבים ככה!
איך שאני מרחמת על המשפחה הזאת!