המדף שלי.
מבוטא.



האמת שזה היה אמור להיות ארוך יותר, ולגלוש לשיחה של אזוריד ואקווירה, אבל ראיתי שזה ארוך יותר מהקטעים הקודמים לכן חתכתי את זה. את השיחה ביניהם אפרסם בקרוב מאוד.
כמובן, יבשת אורליה, חלק מ"שחר של עידן חדש", כל המידע כאן, סוף סוף קצת מידע על כוח הכישוף ביבשת.
קריאה מהנה!





"פרופסרור אזוריד? אפשר להיכנס?"
אַטְלָס אזוריד הרים את משקפי המגן שלו והניח באנחה את הטפטפת מלאת ההימרופה על השולחן. הוא פקק את הבקבוקונים וסידר אותם במקומם בקפדנות לפני שפנה אל הדלת ופתח אותה.
לאסטריה אטרזיאן המתינה לו בחיוך עליז על מפתן הדלת. כרגיל, היא הגיעה בדיוק בזמן, וכרגיל, שערה החומות היה קלוע בשתי צמות נוקשות, שנראה שלא קלעה מחדש מזה עשרות שנים, וזרועותיה חבקו ספר מאובק גדול. ידה היתה קפואה מעל הדלת באמצע דפיקה.
"היכנסי, מיסיז אטרזיאן." פרופסור אזוריד פנה הצידה כדי לתת לנערה הלהוטה להיכנס פנימה ולהתיישב מיד בכורסתה הקבוע. היא פתחה את ספרה על השולחן והחלה לדפדף בו.
"תראה מה מצאתי, פרופסור!"
פרופסור אזוריד הוריד את המשקפיים ואת הכפפות והניח אותם על שולחן העבודה הצרוב מניסויים כושלים. הוא נשען על השולחן לצידה של מיסיז אטרזיאן.
לאסטריה הצביעה על אחד העמודים, שבו תועדו בדייקנות, בכתב יד קפדני, משוואות מדעיות ארוכות. פרופסור אזוריד זיהה תוך שניות את כתב ידה של פיסטיה אינטרדקסט, מושא המחקר שלו, ואורגת הכישוף הראשונה שאי פעם תועדה.
"זהו חלק מהמינצ'סטרה," הוא ציין. מילותיו היו עובדה, אבל הנימה שבה אמר אותן היתה נימת שאלה. איך בדיוק השגת כרך מהמינצ'סטרה?
"פרופסור אקווירה נתנה לי אותו," אמרה לאסטריה בהיסח הדעת, אצבעותיה מרפרפות על המספרים. "היא אמרה שאני יכולה למצוא כאן הרבה מידע על שזירת אופל."
פרופסור אקווירה? אטלס ניסה למצוא היגיון במילותיה של לאסטריה. מעטים ידעו זאת, אם בכלל, אבל הוא והפרופסור היו בקשרים קרובים בעבר. היא מעולם לא הציעה לו את הכרך הזה.
"הנה!" לאסטריה הצביעה על אחד מצירופי המספרים. פרופסור אזוריד נשען יותר קדימה, וחטף מהשולחן את משקפי הקריאה שלו.
"מה זה?"
הן לא היו הגיוניות בשום דרך שבה קרא אותן. מתמטית הן היו אפשריות, אבל הן לא תאמו לשום סוג של אריגת כישוף שפרופסור אזוריד הכיר.
"זו שזירת אופל!" אמרה לאסטריה בנימה ניצחת. "תראה, פרופסור, המשוואות האלה מסתדרות בדיוק - במינונים ובמידות. חוץ מזה, שזירת אופל היא האפשרות היחידה האפשרית," הוסיפה בהיגיון.
פרופסור אזוריד היטיב את משקפיו. הוא היה ספקני.
"אני לא יודע, מיסיז אטרזיאן. יכול להיות שזו סתם טעות בחישוב קליעת רגשות כלשהי. אל תשכחי שפיסטיה היתה, ברוב הכתבים המתועדים שיש בידנו, נערה בת עשרה."
"נו, באמת!" רגזה לאסטריה. "היא מעולם לא טעתה בחישוב שאני ראיתי."
היה משהו בדבריה, אבל פרופסור אזוריד התקשה להאמין.
"תמיד יש פעם ראשונה."
"רק תנסה את זה, פרופסור, בבקשה!" לאסטריה דיפדפה אל הנספח שבסוף הספר והציגה לו את הנוסחות המדעיות המקושרות לחישוב. "אם היא באמת טעתה, אז הניסוי לא יפעל, ולא נפסיד שום דבר, נכון?"
"אני יכול לפוצץ את הבית ספר," אמר פרופסור אזוריד ביובש. אבל הוא לקח את הספר מלאסטריה והניח אותו על מעמד הספרים שלו. הוא הוציא מספר מבחנות נקיות. "אני מניח שאני יכול לנסות."
הוא מזג לתוך אחת מהמבחנות תערובת תוטסיפופ והבעיר את האש.
"אבל זה יקח זמן."



ללאסטריה אטרזיאן לא היה אכפת שהיא תישאר בחדרו של הפרופסור הרבה זמן. למעשה, היא אהבה את השקט ואת התחושה הנעימה שריחפה בחדרו של הפרופסור. עם ריח הספרים הישנים וצמחי התבלין החריפים ששימשו את הפרופסור בניסויו ועם החום וריח העשן שמפיצה האח הקטנה. אפילו לכורסה שלו היה מרקם שונה; היא התעצבה בהתאם לצורת הישיבה של לאסטריה, שאהבה להתכרבל עם ספריה אל מול האש, כך ששקעה פנימה והניחה ללאסטריה לשלשל את רגליה למטה - לא מספיק נמוך כדי שתפגע בשטיח - ולהתמקם בנוחות ככל האפשר. לאסטריה מצאה את השהות בחדרו של הפרופסור ביתית בהרבה מהשהות בחדרה במעונות, ששימש לה בית כבר שלוש שנים.
היא הוציאה ספר אחד מספרייתו של הפרופסור, אחד מהכרכים המוקדמים יותר של המינצ'סטרה, שכתבה פיסטיה כשהייתה על פי רוב ההנחות בערך בגיל אחת עשרה, והתמקדו בעיקר במקור הכישוף והקסם. לאסטריה פתחה את הכרך בעמוד שבו עצרה בערב הקודם והמשיכה לקרוא:

…אין ספק שהכישוף איננו אינסטינקט שטבוע בתוכי, בניגוד ליכולת ראיה או שמיעה, ואיננו שריר שעלי לאמן, כמו כישרון בציור או בנגינה. לא, הכישוף הוא משהו אחר, כמו נול פלאים שניתן לי (לאסטריה נזכרה בתיאורה של פיסטיה את הכישוף בכרך השביעי שכתבה), וכעת עלי ללמוד איך להשתמש בו. השאלה היא, כמובן, מהו החוט?

התיעוד של אותו יום נגמר, ולאסטריה העבירה דף אל התיעוד הבא. הוא היה יומיים לאחר מכן, מרחק נדיר, כשמדובר היה בכרכיה של פיסטיה, שהקפידה לתעד בכל יום ויום ביומנה.

היום גיליתי מתנה נוספת שהוענקה לי; אני קוראת לה הילה. היא בוערת וזוהרת סביבי כאשר אני נרגשת, לחוצה ועליזה. גיליתי זאת רק כעת, כיוון שעד עכשיו לא פיתחתי מספיק את הכישוף כדי שאוכל לראותה; אך כעת, משאני רואה אותה, אני יכולה להבחין בה בכל מעשי. בכל רגש חזק, משתנה ומתפתלת בהתאם לרצונותי.
האם אוכל להשתמש בה לטובתי?

"...לאסטריה!"
לאסטריה הרימה את מבטה בהפתעה מהספר, וראשה קלט באיחור שפרופסור אזוריד קרא לה כבר שלושה פעמים. כתמים ארגמניים פרחו בלחייה.
"כן, פרופסור?"
"התחבאי!" הוא פקד, ורק אז הבינה לאסטריה כי קול התיקתוק המחזורי המעצבן הגיע מהדלת, וכי מדובר בנקישות.
לאסטריה לא שאלה שאלות, אלא מיד קפצה ממקומה ורצה אל תוך הארון, סוגרת את הדלת הכבדה עליה. למרבה המזל, הארון של פרופסור אזוריד, אף כי היה גדול ומרווח, לא היה מלא כמעט בכלל. היא ניסתה להשתיק את נשימותיה ככל הניתן.
היא שמעה דלת חורקת על ציריה את קולו המופתע של פרופסור אזוריד:
"פרופסור אקווירה! מדוע זכיתי בעונג?"
אולי היא דמיינה זאת, אבל המילים האחרונות נשמעו מעט עוקצניות.
"באתי לדבר איתך, אטלס, על הנערה לאסטריה אטרזיאן. אפשר להיכנס?"

אני פשוט מתה על הכתיבה שלך!
בין אם אלו הנסיונות העיקשים של פרופסור אזוריד להוכיח ששזירת אופל לא קיימת
ובין אם אלו נסיונותיה של לאסטריה להוכיח ההיפך
הדבר הכי טוב נראה לי, שאני תמיד נשארת במתח.

אני חייבת להשתמש במילים שלך בשביל לתאר את הכתיבה שלך- את לוקחת כל כך הרבה פרטים וכמו אורגת אותם על נול בצורה הכי טובה שיש. הכתיבה שלך פשוט קסומה. הקטע הזה לא קצר אבל גם לא ארוך כמו הספרים שאני רגילה לקרוא ובכל זאת נכנסתי אליו כל כך, יותר משנכנסתי לספרים אחרים.
וזה פשוט כל כך מעניין! בבקשה תשלחי קטעים יותר מהר.