בהתחלה רציתי לכתוב כל מיני סיפורים קצרים ועצובים לאורך תקופת הגלות, ולסכם בתפילה, אבל אין לי כוח אז כתבתי רק על תקופת החורבן. אולי אני אוסיף בהמשך.

דמות אישה הידסה בצליעה בין קירות העיר. היא כשלה על פגר אדם מרקיב. בגדיו ניטלו ממנו עוד טרם שמת, ונלקחו לכסות את עורו המצהיב של מז-רעב אחר. בשרו נתלש מעצמותיו ונלעס בעודו חי בין שיני ברי המזל שידיהם עלתה על העליונה.

היא הזדקפה. עפר הארץ שהיה אדום מן הדם הספוג בו, נתערב עם דמעותיה ויצר גבישי בוץ מכוערים על פרצופה הקירח. שיערה נשר זה מכבר.היא לא טרחה לנקות את הבוץ מפניה. פיה היה פעור כקודם, לא נסגר מחמת המכה. לא נע כשהחול חדר לתוכו. צרחותיה המשיכו להשמע.

אצבעותיה הגרומות שהיו עדיין מקושטות בטבעות זהב משובצות, לא מחזה נדיר, גם בעד יותר מזה לא יצא לה אוכל, הרעב הטרידה יותר מאשר פיסות מתכת על אצבעותיה, טפחו על פניה בכוח וציפורניה שגדלו פרא ננעצו בקרקפתה ופערו חתכים נוספים. היא שרטה את ראשה שוב ושוב וצרחה אל השמים. רגליה לא החזיקו אותה עוד והיא כשלה על ברכיה.

איש לא הביט בה. הרחוב היה מלא, אך מחזה שכזה לא היה חריג.
ואף לו היה חריג, את מי מעניין משהו חריד כשהרעב צובט את הגוף והנפש וממלא את המחשבה?

בעלה נלקח במלחמה, את שני בניה לקח הרעב. שפיותה אבדה גם היא בין מכבשי הצרות, אך מי צריך שפיות? מי זוכר שפיות מה היא?

היא חדלה מבכיה ועיניה השקועות נצנצו בברק טירוף שעה שראתה כתם אדמדם מבצבץ מבין צלעות פגר-האדם. אותן אצבעות בהן הייתה, בעבר הלא רחוק, משתמשת רק כדי לענוד טבעות ולסמן למשרתיה, נתחבו כעת אל חלל השלד ונכרכו בתאווה תזזיתית סביב מה שאולי יהיה חתיכת בשר.

היא התאכזבה. היה זה חתיכת בד. מטפחת אף רקומה עם השם "פדיה בן גמלאל". השכן מהדלת ממול.

היא פרצה בבכי של תסכול. פיה כבר הצליח לייצר כמות זעירה של רוק, כהכנה לקראת הארוחה, אך זו-הייתה רק מטפחת אף.
למי יש די נוזלים כדי למחוט אף?

היא סחטה את חתיכת הבד בידיה החלשות, מנסה לחלץ טיפת נוזל. דם שאולי נספג בה, משהו שתוכל לטפטף אל פיה. הבד היה יבש כגרונה. הקדימו אותה צמאים אחרים.

ריח בשר נצלה דגדג את אפה. הרומאים צלו מעבר לגדר.

ניחוח המזון חדר אל איברי נשימתה ומילא את גופה. הכמיהה תפחה בה כבלון. היא חשה כיצד נשמתה הולכת עוטפת את הריח -נסוגה מגופה.

היא עמדה שם עוד רגע, מתייסרת מריח הצלי, ואז נפלה על האדמה. מחוסרת חיים.

ואוו
\ממש יפה וטוב ומעולה עצוב ממש
אתה כותב ממש טוב כל הכבוד

זה עצוב כ"כ

תקשיב אפילו שפרשת כל הכבוד לך! אתה עודדת אנשים רחוקים מצאוד מהדת (שלחתי להם הם ממש היתרגשו [אנשים לא מפה])

וואי זה יפה
ועצוב

עצוב