אין לי רעיון לשם לקטע חהחה
אני כתבתי את הסוף של הקטע לפני חודשים ורק עכשיו הצלחתי לכתוב את ההתחלה. אני די בטוח שלא העלתי לכאן שום דבר כבר ממאי.
אגב היום יום המודעות לאוטיזם ובגלל שהדמות הראשית אוטיסטית אז אני אשקר ואגיד שזה לכבוד יום המודעות לאוטיזם.
אה ואגב זה הכפרי המת שאני ככ אוהב הוא הדמות האהובה עליי שאי פעם יצרתי.
תהנו לכם!

---

נקרו תמיד ידע שהוא מוזר. שיש בו משהו שונה.
נראה היה שזה מפריע לכל מי שהיה סביבו. האנשים בכפר ניסו להימנע ממנו בכל הזדמנות (אבל גם הוא ניסה להימנע מהם), אף אחד בגילו לא רצה להיות חבר שלו (חוץ מחבורת המעריצות שלו בגילאי שבע עשרה עד עשרים, אבל נקרו לא היה צריך להיות גאון בשביל לדעת שהן התעניינו בו רק בגלל המראה). אפילו ההורים שלו תמיד קיוו שימות בכל פעם שחלה בצינון (למרות שלא היה אפשר לצפות מהם ליותר מדי אחרי שהם קראו לבן שלהם מוות.)
נקרו בחיים לא היה מודה בזה, אבל גם הוא לא בדיוק נהנה מלהיות מוזר. הוא ניסה להראות לכולם שלא אכפת לו מה חושבים עליו, אבל עמוק בפנים הוא לא רצה להישאר עוד דקה אחת נוספת בכפר הזה.
רק שלא היה לו שום מקום אחר ללכת אליו.
כנראה זאת הייתה הסיבה שהוא התחיל לבלות כל כך הרבה מהזמן שלו ביער, בחיפוש אחר איילים (החיות הכי טובות) או בקטיפה של פרחים (שתמיד היו כל כך יפים). הוא לימד את עצמו להתעורר לפני ההורים שלו בכל יום בשביל שהם לא יוכלו לעצור אותו בדרך החוצה, ותמיד חזר מהיער כמה שיותר מאוחר, בתקווה שהם לא יכריחו אותו לעבוד בגינה או עם החיות. נקרו לא רצה לעבוד עם שום חיה שלא קוראים לה אייל.
גם היום נקרו בילה את רוב זמנו ביער כשהוא עוקב אחרי אייל. הוא התחבא מאחורי שיח וצפה בחיה הקסומה בעיניים פעורות כשהיא כרסמה עשב מהאדמה. נקרו תמיד מצא את האיילים כחיה מרתקת, אפילו כשהיה קטן, והם אף פעם לא הצליחו לשעמם אותו - אפילו כשהם רק עמדו ואכלו עשב ירוק.
חוץ מזה, האיילים לא חשבו שהוא מוזר. למרות שהם כן חשבו שהוא מפחיד - אם הוא לא היה נזהר מספיק, הם תמיד היו בורחים ברגע שהם היו מבחינים בו.
ובדיוק כשנקרו חשב על כך, האייל הרים את ראשו ופנה להביט לנקרו. לשניה אחת העיניים שלהם ננעלו (כנראה זה מה שאנשים מרגישים כשהם מדברים על אהבת אמת), ואז האייל מיהר לברוח בריצה.
נקרו התרומם ממקום המסתור שלו בכוונה ללכת אחרי האייל - או למצוא משהו אחר לעשות לפני שהוא יהיה חייב לחזור לכפר - כשהוא שמע צליל של מתכת חותכת את האוויר וקפא במקומו. אנקה חנוקה נמלטה משפתיו כשהוא הרגיש כאב חד בחזה.
כאב שהוא מעולם לא חווה קודם לפני.
כאב שהוא אפילו לא ידע שהיה יכול להיות חזק כל כך.
כאב שהיה בלתי נסבל כל כך עד שהוא רצה למות.
נקרו השפיל את עיניו, והצליח לראות את הקצה החד של להב שמבצבץ ממרכז החזה שלו, מכוסה לגמרי בדמו שלו.
המחשבה היחידה שעלתה במוחו זה שההורים שלו סוף סוף עשו את זה. הם סוף סוף החליטו להרוג אותו בעצמם.
ואז החרב נמשכה החוצה בכוח, ונקרו קרס על האדמה ללא רוח חיים.


•••

כשנקרו התעורר, הוא הרגיש רק קור. כאילו מי קרח זורמים לו בעורקים במקום דם. אפילו קרני השמש שהציצו מבעד לענפי העצים רק דגדגו את העור שלו, ולא הצליחו לחמם אותו.
הוא פחד. הזכרונות של מה שקרה לפני רגע חזרו והציפו את ראשו. החושך, הכאב, החרב שננעצה בליבו.
ואז הוא סוף סוף הבין מה הרגיש מוזר. הוא הרים את ידו במהירות כדי למשש את החזה שלו. במקום בו היה אמור להרגיש את פעימות ליבו לא היה כלום. חור גדול בבשר שלו.
״בוקר טוב.״
נקרו פקח את עיניו במהירות. מעליו עמדה אישה והביטה בו בעיניים חומות וגדולות. רק במבט בוחן יותר הוא הבין שאישה אולי לא היה המונח המתאים. השיער שלה היה לבן, ונקרו לא הצליח להחליט אם זה צבע או מזקנה. היא לא נראתה זקנה, אבל היא גם לא נראתה צעירה. האוזניים שלה היו גדולות ומחודדות, ממש כמו של האלפים מסיפורי האגדות ששמע כשהיה קטן.
״מקרה מצער, אתה לא חושב?״ היא שאלה ונעצה מבט בחור שבחזה שלו. הסימפתיה בקולה נשמעה מזוייפת.
״מה?״ נקרו שאל בקול צרוד, וקיווה שהצליח להסתיר את הפחד שלו.
״המוות שלך,״ ענתה האישה. ״היית כל כך צעיר. חיים שלמים לפניך.״
מאות נורות אזהרה הבהבו בראשו. לא היה קשה להבין שהיא הייתה זו שנעצה את החרב בליבו.
״אבל אל תדאג, אני החזרתי אותך לחיים!״ היא אמרה בחיוך רחב. ״ועכשיו גם אתה תוכל לעשות קסם.״ כאילו בשביל להדגים, היא הרימה את ידה והראתה לו את הלהבות שריקדו על כף היד.
אלוהים אדירים, היא הייתה מכשפה.
״קוראים לי פארסיה. מה השם שלך?״
נקרו לא ענה.
״אתה ממש עקשן, הא?״ פארסיה ניערה את ידה והלהבות כבו. ״לא נורא. אז, נקרו, מוכן ללמוד קצת כישוף?״
היא עקבה אחריו. היא עקבה אחריו, הרגה אותו ואז החזירה אותו לחיים. בשביל מה, לעזאזל? השעשוע שלה?
״לא.״ נקרו ענה בפשטות.
״הממ, נראה לי שהתכוונת לכן.״ היא הצביעה על צמד פרחים שצמח לידם. ״אתה יכול להרגיש את אנרגיית החיים שהם מפיקים?״
נקרו הסתכל על הפרחים. הייתה הילה מסביבם. נקרו לא היה יכול להחליט אם הוא ראה את ההילה הזאת או הרגיש אותה. אולי אפילו שמע אותה?
״לא.״ הוא ענה.
הפנים של פארסיה נפלו. ״אתה בטוח? אפילו לא קצת?״
״אני לא יודע מה את רוצה שאני ארגיש.״
כל הרגש נעלם מהפנים של המכשפה. היא הסתכלה על הקורבן שלה בקרירות שלא הראתה קודם. ״הבנתי. אז כנראה אין לי צורך בך יותר, אם אתה כזה חסר תועלת.״ היא הניפה את ידה בתנועה מהירה. בהתחלה לא היה נראה שזה עשה כלום, אבל אז כאב חד עלה בחזה של נקרו והוא התקפל בכאב. זה הרגיש כמעט כאילו החיים שלו נשאבים מתוכו.
״תהנה מהדקות האחרונות של החיים שלך.״ פארסיה סיכמה, ואז הסתובבה והלכה משם.
נקרו עצם את עיניו בחוזקה. הכאב היה יותר מדי. בטוח הייתה יכולה להיות דרך להפסיק אותו. איך מפסיקים אותו?
אנרגיית חיים.
פארסיה אמרה משהו על אנרגיית חיים, נכון? נקרו פקח את עיניו, למרות שאפילו המאמץ הזה היה יותר מדי, והסתכל על צמד הפרחים שלצידו. הוא עדיין היה יכול לחוש בהילה שלהם. זאת אנרגיית חיים, נכון?
הוא הושיט את ידו לגעת באחד הפרחים, שהיה חמים למגע. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שנקרו התעורר שהוא הצליח להרגיש משהו חוץ מהקור המקפיא של אדם מת. הוא אזר את כל כוח הריכוז שלו, משימה קשה עם הכאב שהרגיש, ושאב.
הפרח איבד מהצבע שלו. עלי הכותרת התכווצו ונשמטו, מתים. נקרו כמעט הרגיש אשם על שהרג את הפרח הזה.
אבל הכאב בחזהו התעמם, ועכשיו היה חלש מספיק בשביל שנקרו לא ירגיש כאילו החיים שלו נקרעו ממנו.
אז זה מה שהוא היה יכול לעשות עם אנרגיית חיים. נקרו כמעט חייך כשהבין את זה.
פארסיה טעתה. הוא עומד לחיות עוד הרבה, הרבה זמן.

אמג
וואו
אני לא יודע מה לומר על זה
זה פשוט מושלם
אני ככ אוהב את זה
נקרו מקסים
נקרו! נקרו!
ואיך שהוא עם האיילים
אני אוהב אוהב אוהב את נקרו
אני ממש אוהב את ההרגשה שלו בהתחלה ואיך שתיארת את זה
הלפ
זה מקסים
אוף דיי
זה פשוט מ ו ש ל ם
אני אוהב אוהב אוהב את זה

הו וואו
אני לא... לא ציפיתי לזה
מבחינתי נקרו הוא חצי דרקון וזהו
מה קרה פה לעזאזל

אהבתי את כמות הסוגריים זה נתן אופי לנקרו איכשהו לול

:>
מה הקטע עם ההורים שלו???
אהבתי שאומרים שהוא מוזר אבל לא אומרים למה או איך וזה מעניין ממש באלי לדעת למה. הוא מוזר באישיות? במראה? אבל הבנות אומרות שהוא חתיך ;) זה אומר שרק אנשים שמכירים אותו חושבים שהוא מוזר?
מה יש לך עם אייליםם כל הדמויות שלך מתות על איילים
מדמיין את נקרו עכשיו הורג אייל בטעות כי זו החיה הכי קרובה אליו כשהוא כמעט מת
בכנות חשבתי שהקטע יגמר אחרי החלק הראשון. לא הייתי מוכנה לחלק השני, שדרך אגב, ממש מגניב. המכשפה ההיא פשוט יצרה את הילד מחדש וראתב שהוא לא מועיל לה אז פשוט yeet
יש מכשפות בעולם שלו? לא הצלחתי להבין אם הוא ידע שהיא מכשפה כי זה דבר או שהוא קרא לה מכשפה כמו שיש באגדות ;-;
אבל הוא מכשף עכשיו! קטני 3: מעניין אם יש לו עוד כוחות חוץ מזה ומה הוא יעשה עם ככ הרבה זמן בידיים שלו. לאן הוא ילך? הוא ציין מקודם שאין לו לאן ללכת.
רגע יש לו חור בחזה? או שיש לו חזה. זה הדבר שלא הבנתי כי כתבת "שהוא לא הרגיש כלום" ריפ
נקרו כאילו אומר... מוות? ההורים שלו מוזרים. או שזה שם שהמכשפה נתנה לו או שזה היה צירוף מקרים הזוי.
טוב זהו בערך לול סליחה אל הבלאגן נורא נהנתי לקרוא קטע שלך שוב!!! מקווה שיקרה שוב בקרוב!!!!!

מתייחסת לקטע שנכתב ולא מנסה לתת הערות על טעויות כתיב ו/או ניסוח.

קטע נוגע ללב ובאמת מתאים ל autism acceptance (יש כבר awearness, אכן יש צורך ב acceptance).

מהמעט שנכתב אפשר היה להרגיש את מה שעובר על הבחור גם ללא תיאור רגשות של אלו שסביבו אלא יותר דרך תיאור ההתנהגות והדרך בה תוארו על ידי הבחור. יכולה להבין את דרך החשיבה וההתייחסות של הבחור לאנשים שסביבו, לעולם, לחברה, לכוח הקסם שקיבל לאחר שהוחזר לחיים. אישית, לא ארצה להאריך חיים על ידי שימוש באנרגיית החיים של אלו שסביבי, אולי רק בחיות לפני שחיטה כשרה.

הודעה זו נערכה ע"י Merson ב Apr 10 2023, 00:18 AM