המדף שלי.



אני לא חושבת שאני עומדת לפרסם יצירה בשבוע הבא ולכן החלטתי לפרסם אותה היום.





היא מחפשת חיוכים צורבים להלעיט בהם את עצמה
מחפשת זהרורים מבריקים של בוקר גלויה עמומה
היא דורשת אחר טעם הדבש של רעל תפוח הזהב
דורשת אחר גרגיר הרימון המתוק מדי לשכך את ריקנות הרעב
היא משתוקקת לנתזי הצבעים הכהים מדי טובעים בביצת הלבן הנצחי
משתוקקת למשיכת האמת השקרית על מיתר הבדייה הכנה הנפגשים בצליל צורמני
היא כמהה למגע המחט הפורמת את שזירות העבר היציבות
לנול הקולע את הפתילים הזוהרים בורוד בינות פצעי התפירה הישנות
היא מגששת אחר אור שלהבות המים באפלת הבוקר של יער ללא עצים
צדה אור כוכבים בצהרי יום ברשת הארוגה מחוטים
היא ממשיכה לעקוב אחר אשליית אור גווני הקשת
תמיד בהישג יד
תמיד במרחק לכת

היא ממשיכה לרדוף אחר האחד המשלים
הראשונה להפריח תקווה ערטילאית כערפל
האחרונה להפנים

היא מנסה לאחות את הצלקות
למחות את השריטות
מנסה לעטוף את הגלדים
להעלים את הקרעים
מנסה לאדות את הדמעות
להסתיר את לובן שיבת השחרות

היא מנסה לפתוח ספר סגור
לאחוז בעט ולשנות את הסיפור
מנסה לערוך את המילים הנצחיות
מנסה לשנות את סופן של אגדות
מנסה לבנות לעצמה מאפס עולם מושלם
למרות שסיפורה
כבר תם ונשלם

המון זמן שלא הייתי פה, והשיר הראשון שראיתי הוא שלך. שימח אותי, התגעגעתי.
השיר הזה נגע בי בצורה כל כך קסומה. זה מרגיש לי קטע שצריך להקריא בקול.

אזזז
כבר הגבתי לשיר הזה ולכן אני מבקשת שתסלחי לי אם התגובה הזאת תהיה ממש גרועה

השיר הזה הוא פשוט אנחנו ואנחנו זה פשוט השיר; לפי איך שאני מפרשת את השיר אנחנו פשוט מבזבזים את חיינו במרדפי שווא. הרצון שלנו לחיות בעולם מושלם יכול להעביר אותנו על דעתנו ובסופו של דבר החיים נגמרים כשאנחנו מאוכזבים מעצמנו וממה שיכולנו להשיג. הוא מריר, מתוק, מלא כאב ועצוב וזה מה שהופך אותו לכל כך יפייפה- הוא לא צועק בגסות את המסר שלו או מנסה ליפות את האמת; הוא פשוט עצמו והעצמיות שלו נהדרת.