כשהחודשים התגלגלו ומאי הופיע, דקוטה הבחין שמזג האוויר האביבי בהחלט עשה טוב לריו. הפרחים, האוויר הצח, השמש הבהירה שנתנה לו שכבת שיזוף בריאה… ריו הוא מסוג האנשים שזורחים בתנאים האלה. גם תרתי משמע, כמו שאפשר לראות כשהשמש פוגעת בשיערו בדיוק בזווית המושלמת בשביל לגרום לדקוטה להרגיש חסר נשימה.
לעומתו, דקוטה עצמו כמעט ולא חש בשינוי. הוא התגעגע לסוודרים שלו, כמובן, אבל זה לא שהוא היה אלרגי לפרחים; הוא הסתדר מספיק.
היום בבוקר, כשאימו ביקשה ממנו לעשות עבורה סידורים אחרי בית הספר, דקוטה הסכים בלי מחשבה שניה. כשריו (מתוקף תפקידו כחברו הטוב ביותר) הציע להצטרף, דקוטה לקח אותם בכוונה במסלול הארוך ליעד, האחד עם שדה הפרחים הענק שפרח ברגע שהאוויר הפסיק להרגיש קר.
ריו רץ קדימה בהתלהבות, עוצר בצד הדרך כל כמה שניות כשהוא רואה פרח מרשים במיוחד ומשחרר התנשפויות של תדהמה. דקוטה אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא לא בוהה בו, גם כשריו סובב את פניו אליו. הוא נראה שייך בין הפרחים, כמו פיית יער גדולה במיוחד, יפה במיוחד, ודקוטה חש את הדחף המוחץ להכין לו כתר מפרחים.
ריו הסתכל עליו בעיניים רחבות ונוצצות כאילו אומר לדקוטה לראות את כל זה, כולו פלא ילדותי למרות שהוא תלמיד תיכון. הניגוד היה מדהים, ודקוטה (אשר היה מודע לסומק שהכהה את לחייו) פשוט הינהן אליו בשקט והמשיך ללכת.
"אתה תיראה יפה עם פרח בשיער שלך." ריו אמר ברצינות תהומית, פניו לא מראות אפילו סימן אחד לשעשוע, ודקוטה ידע שפניו עושים הבעה טיפשית גם בלי שתהיה לו מראה. "לא שאתה לא יפה בלי פרח, כמובן, אבל תיראה כמו נסיכה ככה."
"אתה חושב שאני… יפה?" דקוטה מצמץ, פניו מרגישות כאילו הן עולות באש. ריו הנהן כאילו זה מובן מאליו. התלתלים הקצרים שלו שוב עשו את הדבר הזה שבו הם זרחו בשמש. הוא נראה כמו מלאך - והוא קרא לדקוטה יפה. "אה, תודה."
שניהם המשיכו ללכת יחד, ריו מתבונן בנוף, דקוטה מתבונן בריו, עד שקולו של ריו קטע את השריקה הרכה של הרוח. "אתה תרשה לי?"
"ארשה לך מה?"
"לשים לך פרח בשיער." אמר ריו, כאילו זה מובן מאליו.
"אה." דקוטה חייך, קצת מובך. "לך על זה."
ריו, כאילו רק חיכה לרשות, מייד ירד מהשביל הסלול אל שדה פרחי הבר, נראה נחוש להפליא במשימתו למצוא לדקוטה פרח. דקוטה עצמו נשאר על שביל החצץ והתבונן בו בעיניים רכות. זה לא רק השיער של ריו שזהר בשמש - גם העיניים שלו, ירוקות נוקבות כמו של אבן חן. זה נראה כאילו עוטפת אותו הילה, גם רק כשכרע על ברכיו בעפר והתבונן בדקדוק בפרחים כאילו לדקוטה יהיה אכפת ממשהו אחר חוץ מזה שהם ממנו.
עברו להן דקות ארוכות. דקוטה ניסה לא להיות קצר רוח, אבל זה היה מאבק קשה כשריו לא נראה כאילו הוא מתכוון לסיים בקרוב - הוא נראה כל כך שייך בין פרחי האביב, אפילו חלק מהשדה בעצמו, עד כדי כך שלדקוטה כמעט כאב לצעוק לו שהוא צריך לעזוב את הפרחים. ריו צעק אליו בחזרה שהוא כמעט סיים, באמת, ודקוטה צריך לחכות רק עוד רגע אחד - אז דקוטה הנהן בויתור.
כמו שאמר, באמת לא עבר יותר מדי זמן עד שריו סוף סוף צץ בחזרה. תלתליו סתורים, מכנסיו מוכתמים מאדמה, אבל הוא החזיק פרח קטן ולבן בידו באותה גאווה שבה מישהו היה מכריז שמצא תרופה לסרטן.
דקוטה נענע בראשו, ספק משועשע וספק מאוהב. "אז זה הפרח שלך?"
ריו הנהן, גבותיו מכווצות בריכוז כשהוא התכופף כדי ששניהם יהיו באותו הגובה. הוא נשף נשימה רכה על הפרח, בשביל להעיף את כל העפר ממנו, וכמובן שזה הוביל לכך שכל העפר התפזר בחלקיקים קטנים על פניו של דקוטה. הוא גילגל עיניים.
ריו התקרב צעד נוסף אל דקוטה, ודקוטה עצר נשימה כשהבין שהוא יכל לראות עכשיו את כל פיסות הכחול הזעירות בעיניו, את הניפנוף הקלוש של ריסיו… כשהוא זז קצת יותר קדימה, עד כדי כך שהאפים שלהם כמעט נגעו, ותחב את הפרח בתנועה אחת אל מאחורי אוזנו של דקוטה.
הוא התרחק, כמובן, כדי להתבונן על מעשה ידיו, ודקוטה לקח צעד אחורה בעצמו לפני שיעשה משהו טיפשי כמו להתקרב בעצמו ולנשק אותו, כאילו הם בסרט רומנטי מטומטם.
"אתה יפה," הכריז ריו, כמעט בפליאה.
דקוטה לא הרגיש יותר יפה עם פרח אביבי, בוודאי שורץ נמלים, שתקוע בשיער שלו. הוא הוריד את עיניו מטה, חש מאוד מסורבל כשהחום על לחיו התפשט אל אוזניו. "גם אתה."
"אתה חושב שאני יפה, דקוטה?" ריו חייך, גדול ומרוצה. עיניו נראו זחוחות, כאילו יודעות שדקוטה לעולם לא יוכל להסתכל עליהן אותו הדבר שוב עכשיו כשהוא יודע שיש כחול מתחבא בתוך הירוק.
"כן. אתה נראה כמו מלאך ארור." הוא מלמל והסתכל בנחישות אל השביל הסלול כשהמשיך ללכת. "תשתוק."
"אתה לא צריך להיות נבוך," ריו הרגיע אותו. "אני גם חושב שאתה יפה. כבר אמרתי." הוא אמר את המילים האלה בכנות - לא נראה לדקוטה שמישהו יכול לזייף את הטון הזה, וזה הדבר שגרם לדקוטה להיאנח.
"תחכה רגע, טוב?" הוא מלמל במבוכה לריו, שהנהן ועצר.
דקוטה העיף מבט לשדה ונתן מבט שני על הפנייה ששניהם היו אמורים לפנות בה לפני יותר מעשר דקות, לפני שהתכופף מהר שמאלה כדי לקטוף את אחד הפרחים שעל צד הדרך. הפרח לא היה מסודר אפילו במעט כמו הפרח שנתן לו ריו, כל העלים קתת מקומטים בקצוות והגבעול שבור, אבל לא היה להם מספיק זמן כדי שדקוטה יחפש אחד ראוי.
ריו שם לב לפרח החדש והזעיף פנים, כאילו נפגע אישית. "הפרח שלי לא הספיק לך?"
"זה עבורך, אידיוט."
"אה." ריו התכופף לפני שהוא ביקש ממנו, הקל על דקוטה להניח את הפרח בין קן התלתלים הבלונדיני שריו החשיב כשיער. זה לא היה כתר הפרחים שהוא רצה לתת לו קודם, אבל זה מספיק קרוב לזה בשביל שהוא יהיה מרוצה - וריו נהיה אפילו יותר יפה, איכשהו, עם הפרח הורדרד שמציץ מבעד התלתלים שלו.
כשדקוטה התרחק והסתכל על ריו בציפייה, הוא ראה שחברו חייך עם כל פניו - אפו עלה מעלה, עיניו התקמטו בקצוות, לחיו חשפה גומה בוהקת, כאילו כל הגוף שלו התגייס למשימה של לגרום לריו להיות כמה שיותר עוצר נשימה מבחינה אנושית.
"אתה יפה." דקוטה אמר בשקט ובכנות, מחקה את המעשים הקודמים של ריו עצמו. "אהבת את הפרח שלי?"
ריו הנהן במהירות, פניו אדומות. ברור שהוא לא ציפה לזה מדקוטה, ודקוטה לא ידע אם לקחת את זה בדרך טובה או רעה. כתפיהם התנגשו כשהמשיכו ללכת, אבל ריו לא פתח את פיו. נראה שמילים הם קצת יותר מדי עבורו עכשיו, ודקוטה הרגיש, בנקמנות, קצת זחוח על כך שהכניס אותו למצב שאליו הוא מכניס את דקוטה עצמו באופן יומיומי.
"אהבתי את הפרח שלך גם. תודה." דקוטה דיבר לאחר שתיקה קצרה, העביר יד על הפרח האביבי בשיערו. ריו הנהן שוב, בשקט, ודקוטה החליט שלא להכביד עליו יותר.

הם הלכו את שארית הדרך בשתיקה נוחה, ולפעמים דקוטה הגניב מבט אל הפרח המקומט בשיער של ריו, ולפעמים ריו הגניב מבט אל הפרח החיוור שבשיער של דקוטה, ולפעמים שניהם חשבו מה יקרה אם יחליטו לרכון קצת קדימה ולהתנשק - אבל זה לא סיפור להיום.
היום זה רק ריו, דקוטה, ושני פרחי אביב.
וזה הספיק.

---

יום שני למייני, בוצע D:
האמת אני ספציפית לא אוהב את הקטע הזה, אבל הדמויות עצמן מקסימות אז אולי כן אמצא הזדמנות לכתוב עליהם שוב החודש. ת"בים?

אהאה
זה מקסים מקסים מקסים
אני ככ אוהב את זה
דקוטה!!
וזה שהם שמים פרח בשיער וזה
אהאה
אני אוהב אוהב אוהב את זה

תודה! D: אני שמח שאהבת><
כן דקוטה גם הפייב שלי מביניהם. הוא נהדר.
תודה שקראת!

קראתי את זה מקודם ועכשיו אני אתן תב קצרצור כי באמת אהבתי
אתה הסופר החדשדוש האהוב עליי. כל הקטע היה ממש מקסים מרגיש כאילו השניים מאוהבים אחד בשני בקטע ממש ברור וכאילו הם לא קולטים השני גם

זה מקסים כי כאילו הוא שם לב איזה זמנים כל השנה טוב יותרלריו וכמה הוא שמח יותר

ביחס לשפה היפה שאתה כותב בה ה"או משהו" מרגיש לי מאוד לא קשור.

יש מעברים בטעות בין הזמנים, שים לב
הוא נסיכה והוא פיה מושלם

ילדים יפים
הכול רומנטי af וזה ממש חמוד
זה שהוא בחן את צבע העיניים של ריו ריפ

בוכה
הסוף קצת היה לי מוזר כי כל הקטע הוא מנקודת המבט של דקוטה ואז יש את נקודת המבט של ריו גם
חוץ מזה מושלם באלי לקרוא עוד דברים שלך. יש לך מדף? אני אבדוק