היי היי זוכרים את הליני לינט ופרמינט של נעמה ושלי? טוב אז קבלו עוד קטע!
זה בAU דיסטופיה שהם שלושתם גרים בבית יתומים שמאמן אותם להיות מתנקשים :0
ודרך אגב אני ככ אוהב את השם שבחרתי הוא נהדר D:
תהנו ><

---

דם. דם. דם. כל כך הרבה דם. הרבה יותר דם ממה שגוף כזה קטן אמור להכיל. הילד נראה המום כשהוא מביט בדם שמכתים את ידיו. את בגדיו. את צווארו. כשהוא מרים את מבטו, העיניים שלו מצטלבות עם עיניו של ליני.
בלבול.
פחד.
בגידה.
ליני מועד לאחור כשעיניו של הילד נעצמות והוא נופל. אפילו אחרי שהוא מת, הדם לא מפסיק לזרום במפלים מפצע השיסוף שבגרונו.
מכתים את הרצפה.
מכתים את בגדיו.
מכתים את עורו.
עד שהכל מוכתם בארגמן.

ליני התיישב במהירות במיטתו וקבר את פניו בידיו. הוא נשם כמה נשימות עמוקות בניסיון להרגע. להזכיר לעצמו שזה רק חלום. זה לא אמיתי.
שאיפה.
נשיפה.
שאיפה.
נשיפה.
שאיפה.
נשיפה.
כשהוא הצליח להפסיק לרעוד, הוא הרים את מבטו והסתכל סביב על החדר. לינט ישנה בשלווה במיטה שמולו. המיטה של פרמינט הייתה ריקה.
לרגע אחד הוא שקל לנסות להעיר את לינט ולספר לה על הסיוט שלו, אבל הוא עצר בעצמו. היא במילא לא עומדת לדבר איתו. וגם אם היא כן הייתה מסכימה להקשיב למה שיש לו להגיד, היא רק הייתה צועקת עליו בסוף.
לא, היה עדיף לתת לה להמשיך לישון. היא נראתה כל כך שלווה.
ליני קם מהמיטה והלך לכיוון המטבחון. אור קטן דלק שם, והעיר את גופו של פרמינט שישב על הרצפה ליד השולחן הנמוך. שיערו הבהיר נשמט על עיניו העצומות, ולרגע אחד ליני חשב שהוא ישן, אבל ברגע שהוא התקרב מספיק פרמינט התעורר לחיים. ראשו התרומם, ועיניים קרות כקרח פגשו בעיניו של אחיו הגדול.
ברור שהוא לא ישן.
"אתה ער," ציין פרמינט. הוא היה נשמע מבולבל. ליני לא היה אמור להיות ער עדיין, וחוסר השגרה כנראה בלבל את האח הצעיר. "קרה משהו?"
ליני התיישב לצידו. "חלמתי סיוט."
פרמינט לא ענה. במקום זה הוא הושיט את ידו בשביל לטפוח על ראשו של ליני. זה כאב, אבל ליני לא היה יכול שלא לחייך.
"על מה חלמת?" הוא שאל בקול ענייני.
"על… אה…" ליני היסס. הוא לא היה יכול לספר לפרמינט על מה הוא חלם. הוא החליט במקום זאת לשנות נושא. "לינט לא מדברת איתי."
"הבחנתי בזה. אולי היא מרגישה אשמה."
ליני נחר בבוז. ברור שפרמינט חשב שזאת הייתה אשמתה של לינט. ליני דאג לזה. רק התאומים ידעו שליני היה הרוצח האמיתי. ליני היה היחיד שהיה צריך להרגיש אשם על מה שקרה.
"היא נראית יותר כועסת מאשמה." הוא אמר בסוף.
"אולי היא כועסת על עצמה," הציע פרמינט. "והיא מוציאה את זה עלייך."
"כן, בטח." מלמל ליני בגיחוך מריר. ללינט הייתה כל זכות לכעוס עליו לנצח. גם ליני כעס על עצמו, ובכל זאת הוא לא הצליח להביא את עצמו להתחרט על מה שהוא עשה.
זה היה בשביל להגן על אחותו, אחרי הכל.
פרמינט כנראה הבין שהוא לא השתכנע. "זה יהיה בסדר." הוא ניסה לעודד אותו. "היא תרגע בסוף. זה כנראה קשה לה יותר מלך."
ליני הרגיש צביטת כאב בחזה. הוא לא יודע, הוא ניסה להזכיר לעצמו פעם נוספת, הוא לא יודע שזה הייתי אני. אף אחד לא יודע.
"ועד שהיא תרגע," המשיך פרמינט, "אתה יכול לדבר איתי."
עיניו של ליני התמלאו בדמעות. במקום לענות, הוא מיהר לחבק את אחיו הקטן. הגוף של פרמינט היה נוקשה וקר כנגד עורו. הוא לא החזיר לליני חיבוק, אבל הוא גם לא ניסה לדחוף אותו ממנו או נרתע מהמגע. הלב של ליני נצבט פעם נוספת.
"אני אוהב אותך." הוא לחש, חלש כל כך שהוא לא היה בטוח בהתחלה שפרמינט שמע.
אבל כנראה שהוא כן שמע. ראשו של הילד נשמט במפתיע, בצורה פתאומית כל כך שליני נבהל שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא עזב את החיבוק וניסה לבחון את פרמינט בשביל לבדוק מה הבעיה, אבל הוא הרים את ראשו כמעט באותה מהירות שהוא נשמט.
עיניו היו חלולות. קרות אפילו יותר ממקודם.
"שגיאה. המערכת לא מבינה."
הלב של ליני שקע למשמע הקול הרובוטי שיצא מאחיו הקטן. אבל הרי זה לא היה אחיו הקטן. לא באמת. זה היה רק רובוט שנוצר בדמותו.
ליני לעולם לא יוכל לדבר שוב פעם עם פרמינט.
או לחבק אותו למרות ניסיונות הבריחה שלו.
או להגיד לו שהוא אוהב אותו.
בגלל שפרמינט היה כבר מת.
הרובוט שגנב את דמותו של אחיו הביט בליני בעיניים תמימות. מבולבלות. כנראה שלא הבין מה גרם לשינוי המהיר בהתנהגות שלו. "כדאי שתלך לישון." הוא אמר לבסוף.
ליני הנהן בשתיקה והלך חזרה למיטה. לינט עדיין ישנה בשלווה, לא מודעת בכלל לשיחה שהתרחשה עכשיו. הלוואי שליני היה חוזר לישון במקום לנסות למצוא נחמה. לא הגיעה לו הנחמה הזאת. ובמיוחד לא מפרמינט.
לא כשהוא היה זה שהרג אותו.

וואו מהמם, ממש אהבתי את הקטע.
הוא כתוב בצורה מקצועית ומושכת שגורמת לקרוא אותו בשקיקה ולהישאר עם טעם של עוד.
הדבר שהכי אהבתי בקטע הוא הטוויסט המפתיע בסוף -
שחותם את הקטע בעצבות כזאת, הצלחת להעביר בצורה טובה את רגשות החרטה והגעגועים של ליני.
משהו קטנטן שקצת הפריע לי:

משהו בזה קצת לא הסתדר לי. אולי היה אפשר להחליף את המשפט ב"חלמתי חלום רע" או ב"היו לי סיוטים", אבל זה באמת לא קריטי וזה עדיין תקין.
אני אשמח לקרוא עוד קטעים שלך בסגנון.

קטע מעולה!! מסוג הקטעים שמתחברים אליהם ישר מההתחלה
די הסוף 😭 זה ככ עצוב ולא ראיתי את זה בא בכלל

ה"התרחשה באמצע הלילה" קצת מוזר לי, כי זה פרט שאני יודעת כקוראת ושהוא לא מאוד אבסורדי אז הקונטקסט שלו כאן קצת לא קשור.

יש כאן ע במקום א
יש כמה רמזים מוחבאים בקטע בקשר למה שמגלים בסוף שעכשיו בקריאה שנייה אני שמה לב אליהם וזה מגניב
אהבתי גם את הקטע הקודם שלך על ליני ולינט ופרמינט למרות שאני קצת מתקשה לעקוב אחרי מי זה מי כי השמות שלהם מאוד דומים אופס
אתה כותב מדהים וזה ממש כיף לקרוא קטעים שלך :>

וואו!
זה כזה יפההה

אולי כדאי לשנות את המשפט קצת? במקום לכתוב "נחמה" פעמיים.
אולי,
"במקום לנסות למצוא נחמה. היא לא הגיעה לו"
כי כשכתוב נחמה פעמיים זה נשמע קצת מאולץ כזה?
אבל באמת זה קטע יפהפה וכזה עצוב!
ממש הרגשת להעביר את כל הרגשות ולהשאיר אותי בוהה במסך קצת גם אחרי שקראתי.
אני צריכה עוד קטעים שלהם
בכללי דיסטופיה זה אחלה ז'אנר.

ליני ליני אני אוהב
מסכן ליני קטן :<
אני אוהב שכשקראתי את הקטע הצלחת בערך להעביר לי את ההרגשה של ליני :0
אני אוהב קטעים עם ליני
ליני קטני חמודי
ולינט לא מדברת עם ליני :< מסכן ליני הוא אוהב לינט
אני אוהב שליני הוא האח הכי גדול!!
ופרמינט חמודי גם
הם שלושתם ככ נהדרים אני אוהב
תכתוב עוד קטעים עם ליני ולינט ופרמינט :00
מיאו מיאו אני אוהב ליני D:

מרגיש לי שאני אומר את זה על כל קטע חדש שלך, אבל בכל זאת - בינתיים זה האהוב עליי!!! אתה תמיד מצליח להתעלות על עצמך
כישרון
אתה כשרוני ביותר

דבר ראשון לפני החלק המהנה עם הציטוטים! קצת הפריע לי שגם אחרי סוף החלום המשכת לכתוב את הפסקאות הראשונות (כשליני מתעורר) בזמן הווה, אבל באמצע (אחרי הפסקה השלישית בערך?) עברת לזמן עבר. אז כן זהו><

מסכן ליני :<
קצת מגיע לו
אבל מסכן ליני.

יש להם מטבחון בחדר??? איזה מפונקים

טפיחת הראש ככ חמודה אמג
מה שכן, מרגיש לי שאולי אתה צריך לשים 'אבל' בין ה'זה כאב' לבין המשפט שאחריו, ולהפוך את זה למשפט אחד. עם איך שזה עכשיו, זה קצת נשמע כאילו ליני מחייך כי זה כאב? לא יודע אם זה מה שניסית להעביר לול

פרמינט אני יודע שניסית לעודד אותו אבל באמת שיכולת לומר ליטרלי כל דבר אחר וזה יהיה טוב יותר😭

איזה חמודי הוא

העובדה שהוא מתגעגע לפרמינט שנרתע מהמגע שלו הורסת אותי :< זה באמת הדברים הכי קטנים שעושים הבדל

כתבת את המשפט האחרון הזה ככ טוב והוא באמת מסיים וסוגר את הקטע בצורה מושלמת D: אני לא חושב שהיה אפשר לעשות את זה טוב יותר. זה באמת יצא אחד מהקטעים היותר טובים שלך לדעתי ><
תמשיך לכתוב עליהם!!!