אני חייב להודות שזה כנראה הקטע הכי פחות טוב שכתבתי בנאנו עד עכשיו. לא נורא אבל. זאת הפעם הראשונה שלא אכפת לי איך הכתיבה שלי יוצאת כי לא באמת אכפת לי מי קורא, כי אני באמת פשוט נהנה מלכתוב על הדמויות האלו הם משמחים אותי ככ D:
סיפור מצחיק לפני העריכה הקטע הזה היה 999 מילים.
בכל מקרה כן כדאי לקרוא את הקטעים הקודמים של השבוע.
תהנו D:

---

לינט לא הייתה בטוחה במיוחד מה זאת הייתה האבקה החומה שכיסתה כרגע את כל המטבח, אבל היא כן הייתה בטוחה שזה לא איך שמטבח אמור להראות.
וגם ליני היה מכוסה כולו באבקה המסתורית. בקושי ראו את השיער הבהיר שלו מתחת לשכבות החומות שכיסו אותו. הוא התרוצץ הלוך ושוב במטבח מאז שלינט הגיעה לשם לפני כמה דקות, מכניס מגשים לתנור, שופך כמויות אקראיות של חלב לסירים, קורא מדי פעם במתכונים. ליני אפילו לא ידע לקרוא.
בסוף היא התייאשה מלחכות שישים לב אליה. ״ליני.״
ליני פנה להביט באחותו, וחיוך רחב הפציע על פניו. ״לינט! רוצה לטעום את השוקולד שלי?״
״מה? לא!״ היא קראה בזעזוע.
הוא משך בכתפיו. ״הפסד שלך.״
לינט נאנחה. ליני תמיד היה כזה. ״מה אתה עושה כאן, בכל מקרה? לא אמורות להיות לך פגישות בשעה הזאת?״
״ביטלתי אותן.״ הוא הכריז בשמחה.
״אתה מה?! האנשים האלו חיכו חודשים לפגוש אותך!״
ליני שתק לרגע. ״חשבתי שאת בכלל לא רוצה שאני אקיים את הפגישות האלו מההתחלה.״
״זה לא אומר שאני לא רוצה שתקיים את ההבטחות שלך,״ ענתה לינט בזעף.
״אל תדאגי. אמרתי לשומרים לפצות את כולם.״
״אני בטוחה שהפיצויים האלו לא יהיו שווים בכלל למה שהם תכננו לבקש ממך.״
ליני משך בכתפיו וחזר לעבוד על מה-שזה-לא-יהיה שהוא ניסה להכין. ״אולי.״
זה היה מתסכל. זה אף פעם לא היה קשה כל כך לגרור את ליני לוויכוח - הוא תמיד היה מהיר להגן על עצמו, לא חשוב מה הייתה הסיטואציה - אבל לא חשוב כמה לינט ניסתה, נראה שליני התעלם ממנה לגמרי. בת האדם הזאת באמת הסיחה את דעתו עד כדי כך?
״בכל מקרה,״ לינט החליטה לנסות גישה אחרת, ״תפסיק כבר עם השטויות שלך. היית אמור להכין לקאלוס אוכל כבר לפני חצי שעה.״
ליני עצר ברדכו להוציא עוד מגש חם מהתנור. נראה היה שהוא באמת שכח מקאלוס לגמרי. זה גרם ללינט לכעוס אפילו יותר. איך נערה אנושית זרה יכולה להיות חשובה לו יותר מהילד שהוא הבטיח לדאוג לו?
״זה בסדר,״ החליט ליני בסוף. ״הוא כבר גדול. הוא יכול לחכות שעה אחת.״
הוא לא היה רציני, נכון? ״אבל הבטחת לו ארוחת ערב.״
״אז למה שאת לא תכיני אותה?״ הציע ליני בהתרגשות. ״ככה הוא לא יצטרך לחכות!״
״אני?! אני לא יודעת לבשל!״
האח הגדול נראה מאוכזב. ״טוב, אז כנראה שהוא בכל זאת יצטרך לחכות.״
ליני באמת השתגע, החליטה לינט. הוא באמת שם את כל המחויבויות שלו בצד בשביל בת אדם אקראית שהוא פגש רק לפני שבוע? ועוד אחת שבכלל לא נראת מעוניינת? למה פרמינט עדיין לא הכניס לו קצת הגיון לראש?
כנראה שלינט תהיה זאת שתצטרך לעשות את זה הפעם.
״אתה לא יכול לצאת עם בת אדם.״ היא אמרה לבסוף.
״למה לא?״ ליני באמת היה נשמע מופתע. ״אמא ואבא מעולם לא אסרו עלינו ליצור קשרים רומנטיים.״
הוא צדק, חשבה לעצמה לינט. ההורים שלהם באמת לא אסרו עליהם לצאת עם אנשים. התמונה של קאלוס עלתה במחשבותיה לשבריר שניה, אבל היא מיהרה לנער אותה מעליה. לא. היא לא הייתה מטומטמת כמו ליני. חוץ מזה, זה לא הגיע לה בכל מקרה.
״זה לא קשור לאמא ואבא, מה אתה חושב שהאנשים יחשבו כשהאל האהוב עליהם יתחיל פתאום להתרוערע עם בת אדם?״
ליני עצר את עיסוקיו במטבח והסתכל על לינט. בפעם הראשונה מתחילת השיחה הוא באמת היה נראה כאילו הוא לוקח הכל ברצינות. ״ממתי לך אכפת מה בני אדם חושבים?״
המילים כאבו ללינט כמו סטירה, אבל היא לא נרתעה לאחור. היא ידעה, כמובן, שליני לא יכול להבין שום דבר ממה שהיא עוברת. היא רק קיוותה שהוא לא היה כזה עיוור.
״היא בכלל לא אוהבת אותך חזרה,״ סיננה לינט בקול ארסי. ״היא לא שלחה אותך הביתה בלי לקחת את הפרחים?״
״זאת הייתה טעות שלי,״ התעקש ליני. ״אבל היא הזמינה אותי לבוא שוב.״
״כן, כי אתה האל שלה, היא לא יכולה לגרש אותך.״ לינט התפרצה, אבל מיד הבינה שזה לא היה במקום. ליני היה אולי מטומטם, אבל זה היה אכזרי לנפץ לו ככה את הבועה. היא הייתה צריכה לדבר איתו בהגיון, לא לצעוק עליו. היא נשמה עמוק בשביל להרגיע את עצמה וניסתה שוב. ״אני רק חושבת שזה לא חכם מצידך להשקיע את עצמך כל כך בבת אדם. היא תמות בעוד כמה שנים, וזה רק יפגע בך.״
״אבל כשזה קאלוס זה בסדר?״
הפעם המילים הפתיעו כל כך את לינט שהיא מעדה לאחור. היא פתחה וסגרה את פיה כמה פעמים בהלם לפני שהצליחה להוציא רק מילה אחת, ״מה?״
״גם קאלוס הוא בן אדם,״ אמר ליני, ״ובכל זאת לא נראה שזה מפריע לך. גם הוא עומד למות עוד כמה שנים, לא? למרות שכנראה את מבינה בזה יותר ממני, היות ואת האלה של המוות וכל זה.״
לינט לא ידעה איך להגיב, ובמקום זה רק בהתה באחיה התאום. היא הייתה צריכה להשתמש בכל כוח הריכוז שלה בשביל לשלוט בעצמה, אבל נראה שליני בכל זאת הצליח לקרוא את ההבעה על פניה, כי הכעס עזב את פניו לחלוטין. הוא היה נראה מודאג. ״סליחה, לא התכוונתי לזה ככה-״
אבל לינט לא נתנה לו לסיים. במקום זה היא הסתובבה ויצאה אל המסדרון. היא יכלה לשמוע את אותו קורא בשמה מאחוריה, אבל היא התעלמה. אולי היה עדיף לתת לו לשחק משחקים שטותיים, החליטה לינט. הדאגה שלה היה מבוזבזת בכל מקרה.
אבל המילים של ליני עדיין הדהדו בראשה. גם קאלוס הוא בן אדם. היה קל לשכוח שקאלוס לא עומד להישאר איתם לנצח. שהוא גם עומד למות בקרוב, בדיוק כמו כל שאר בני האדם, והאלים שוב פעם ישארו לבד בארמון.
הפעם היא לא הצליחה לעצור את הדמעות מלזלוג.
אולי ליני צודק? אולי באמת אין בעיה בלאהוב בני אדם? התמונה של קאלוס שוב עלתה במוחה. היא ידעה, כמובן, איך הוא הרגיש כלפיה. היא לא פספסה את המבטים, גם כשהוא היה בטוח שהיא לא יכולה לראות. היא לא התעלמה מכל המחוות הקטנות שלו כלפיה, או איך הוא תמיד האדים כשהיא דיברה איתו (לקח ללינט זמן להבין שבני אדם יכולים להאדים ממבוכה, ולא רק אם הם עומדים להתפוצץ). החיים שלו באמת היו קצרים כל כך, אולי בכל זאת היה עדיף לתת לו להנות מהספק? במיוחד אם היא הרגישה כמוהו…
לינט הקפיאה את המחשבה באותו רגע, ומיהרה לנגב את הדמעות שהספיקו לזלוג ללא רשותה. היא לא יכלה לתת לאף אחד לראות אותה ככה.
ליני צדק אחרי הכל.
היא רק לקחה ולקחה.