נער כבן שלוש עשרה פסע לאט בסמטאות העיר סילווד. פני הילד בעבר כבר היו לפני נער והוסתרו חלקית מאחורי שפעת תלתלים חומים כהים. הוא אחז בשתי ידיו סל כבד למראה שהיה מלא בתפוחים אדומי לחיים.
הוא שנא תפוחים.
הנער נכנס לבית נאה למדי שהפשטות ניכרה בו. במטבח מולו ישבה אחותו הצעירה ורידדה בצק צהבהב.
''לקחת את הזמן, מה?'' שאלה אישה מבוגרת שישבה על כס מרופד מול הילדה.
''מצטער, דודה ברגט, השוק היה עמוס במיוחד היום''. אמר הנער והתיישב. ''אני מקווה שהתפוחים הללו מספיק טובים בשביל העוגה''.
''אף פעם אל תתפשר על 'מספיק טוב', איאן! אבל כן, הם בהחלט ראויים לעוגה''. אמרה דודה ברגט, שעוגת תפוחים הייתה חביבה עליה במיוחד. היא לא באמת הייתה דודתם של האחים אלא דודתה של אימם, אבל מאז שהיא ובעלה התפגרו... טוב, זו הייתה מלאכת קודש.
אלנור הביטה באחיה והמשיכה לרדד את הבצק עד שנעשה שטוח כדף נייר. ''איאן, אתה יודע מי הייתה פה?''
''איך אני יכול לדעת אם לא הייתי כאן?''
''נאיה טס, הבת של מנהל בית הספר''. היא אמרה לו בחיוך. ''אתה לא אוהב אותה?''
הוא גילגל את עיניו. כמה אופייני לילדה בת אחת עשרה לחשוב שכל נערה בת גילו תסובב את ראשו. נאיה אמנם הייתה יפה מאוד, אבל איאן רצה מעט וודאות בחייו לפני שיחליט אם להתאהב בה או לא.
''פרחחית קטנה, אם תשאלו אותי, מחייכת חיוך תחמני כזה ומסובבת את אביה על אצבעה הקטנה''. אמרה להם דודה ברגט. ''אני לא מחבבת אותה''. היא לא חיבבה כמעט אף אחד, למען האמת. ''אוי, ילדה, תעזבי את המערוך הזה כבר! עוגת תפוחים אמורה להיות בצקית!''
''כן, דודה''. הסכימה אלנור וניגשה למלאכת שטיפת התפוחים.
''יש לי הפתעה בשבילך, ילד''. אמרה הדודה בחיוך נדיב. היא הייתה אישה מיוזעת עם עודף איפור ונטייה לעצבן, אבל היו לה רגעי נחמדות מקסימה לפעמים. ''מצאתי לך עבודה! נכון זה מרגש?''
''עבודה? אבל אני רק בן שלוש עשרה - אני תלמיד בבית הספר, דודה''. שאל איאן בבהלה.
''השכלה זה דבר מיותר, אם תשאלו אותי. אבא שלכם היה משכיל מאוד ותראו איפה הוא גמר!'' אמרה הדודה.
אלנור החלה לקלף במהירות את התפוחים, בקושי מבחינה בחתך שדימם באצבעה המורה. היא מצמצה בעיניה החומות. אביהם טבע לפני כשנה בים עם ספינתו ואיתו רוב רכושם.
''תיזהרי עם הסכין הזו, טיפשונת''. נזפה בה הדודה, ''הקשב לי, איאן. זו עבודה נוחה למדי שתעזור לך ולאחותך לאחר שאני כבר לא אהיה פה... מה, לא ציפית שאני אחיה לנצח, נכון?''
הוא נשך את שפתיו, ''איזו מן עבודה זו?''
''לצבאנו היקר יש חיל ילדים. אני יודעת שזה לא המצב האידיאלי, אבל הם לא נשלחים לשום מלחמה ומקבלים שכר טוב!''
''מתי הגיוס?''
''איאן!'' זעקה אלנור. ''אתה לא רציני... זה מסוכן!''
''דודה ברגט אמרה שלא שולחים אותם למלחמה, ומקבלים שכר טוב. זה חשוב''. הוא אמר לה, מנסה לשכנע את עצמו בדבריו.
''אתה רוצה שאני אישאר לבדי?'' היא שאלה במפגיע.
''אני מנסה להציל אותנו מעוני''. הוא אמר לה בכעס. ''דודה, מתי הגיוס?''
''מחר בחצות היום. תוכל לגהץ את החליפה הטובה שלך? צריך לעשות רושם טוב!'' אמרה דודה ברגט והחלה לכרסם את הציפוי של העוגה שעוד לא נאפתה.
''בסדר''. הוא הנהן. ''לפחות זה יחסוך את העלות החודשית של בית הספר''. והלך לחדרו.
''למה את כזאת זועפת, ילדה?'' שאלה הדודה בחוסר נוחות כשראתה את הבעת פניה של בת אחייניתה. ''תכניסי את עוגת התפוחים לתנור ונוכל לדבר על פרוסת עוגה חמה''.
''אני שונאת את כולכם!'' אמרה אלנור בכעס ונעמדה בבת אחת. ''ואני שונאת את עוגת התפוחים המזורגגת הזאת!'' היא יצאה בסערה מהבית, משאירה אחריה דלת פתוחה.
''קצת חינוך לא יזיק, אם תשאלו אותי''. מלמלה דודה ברגט ובאנחה קמה מכיסאה והכניסה את העוגה לתנור. ''לפחות אני לא לבד... יש לי עוגה''.

ת''ב?

את כותבת ממש יפה!! יש לך כישרון ממש ענק♥

אוקיי, וואו.
זו הייתה התחלה ממש טובה והאמת שכמעט ואין לי הערות. לדודה ברגט יש אופי מאוד מעניין ומאוד אהבתי איך שבנית אותה בתור דמות. גם אלנור, למרות שאני יודע עליה פחות ומאוד מעניין אותי מה גרם לה להגיב בקיצוניות ולאן תקחי את זה. וגם איאן הוא דמות מצוינת. באופן כללי את כותבת ממש טוב, ואני מחכה להמשך!

המשך!המשך!המשך!המשך!המשך!המשך!המשך!המשך!

היי, תודה רבה על התגובות, אני מאוד מעריכה את זה!
לא הולך להיות המשך, משום שזהו רק קטע לסיפור הזה שכאן.
אם מישהי מכן רוצה לדעת מה קרה קודם לכן, היא מוזמנת ללכת לכאן (ולא להגיב, כי מדובר באשכול ישן כמו לוי אשכול)
אומיגאד, עשיתי פרסומת עצמית.
בכל מקרה, תודה על התגובות!!!

אני אוהבת את ההומור שלך:)

בכל אופן, כבר כתבתי לך בעבר שזה לפי דעתי אחד הקטעים הטובים שלך. אין בו שום אפיות או שיא מיוחד, והוא לא יוצא דופן בשום רובד, אבל משהו בו הוא פשוט מייצג מאוד מוצלח שלך - האווירה שאת בונה מועברת בצורה ממש מוצלחת, התיאורים ממוקמים בשלמות בסיפור כדי להציג כראוי את ה"ווייב", הדמויות הן באמת דמויות קלאסיות שלך, ומיוצגות בצורה מאוד מוצלחת, וזה נותן קצת רקע על העולם של אבודים מבלי לצלול עמוק מדי אל סיפור נפרד, ומבלי להעמיס פרטים. את מצליחה לחדד את קשר ההזדהות של הקורא התיאורתי עם איאן מבלי להפוך אותו לגיבור או לשנות את האיפיון שלו ואת המקום שלו בסיפור. והייתי שמחה לעוד קטעים שלך שאוכל מופיע בהם! אני ממש אוהבת קטעים עם אוכל.