אני לא מרוצה מהקטע הזה והאמת לא רציתי לקרוא אותו שוב אז לא עברתי עליו לפני שפרסמתי אז סליחה על זה.
אני כן ממש מרוצה מהסוף אבל הצילו איך חשבתי על זה D:
סיפור מצחיק באתי לכתוב את זה בתשע בערב אבל אז נרדמתי והתעוררתי בעשר. אז כן כתבתי את זה בפחות משעה אל תצפו ליותר מדי.
הסוף אבל מושלם באמת שווה לקרוא רק בשביל הסוף.
מומלץ לקרוא קודם את הקטעים של השבוע D:
תהנו D:

---

נאביה לא ידעה כמה זמן היא כבר עמדה בתור מחוץ לארמון, הולכת הלוך ושוב בלחץ בזמן שהיא חיכתה עם שאר האנשים לתור שלה לפגוש את אל החיים.
נאביה לא הייתה בטוחה מה בדיוק היא עושה שם. היא אפילו לא קבעה פגישה עם ליני. אבל המילים ששרלוט אמרה לה אתמול עדיין הדהדו בראשה. היא לא יכלה לחכות הרבה זמן. היא הייתה צריכה להיכנס היום אל חדר הכס ולקוות לטוב.
בסופו של דבר תור האנשים הצטמצם עד שהאדם האחרון נכנס לפגישה שלו עם ליני. היא ניסתה לדמיין לעצמה איזה דברים הם ביקשו ממנו - כסף? עבודה? - הכל רק בשביל לא לחשוב על מה שהיא הייתה צריכה להגיד לו.
אבל אז האדם האחרון סיים את הפגישה שלו, ונאביה נשארה לבד מול הדלתות הגדולות של הארמון. היא ידעה שהיא לא יכולה להסס יותר מדי זמן - אסור לה לפספס את ליני - אז היא נשמה עמוק ופתחה את הדלתות, למרות שעדיין לא הייתה מוכנה להיעמד מולו.
ליני עדיין היה שם, נאביה הבחינה בהקלה. היה נראה שהוא מדבר עם קאלוס. ליני החזיק בכתפו של האל הצעיר, ונראה היה שקאלוס מהנהן בתשובה לשאלה שנאביה לא שמעה.
לא היה נראה שאף אחד מהשניים שם לב אליה.
נאביה כחכחה בגרונה.
שני הבנים הסתובבו להביט בה. ליני היה נראה מופתע בהתחלה לראות אותה בחדר הכס. בעיניים שלו ריצדו מספר רגשות שנאביה לא הספיקה לזהות, לפני שמבטו נאטם מולה.
קאלוס, לעומת זאת, התחיל לנהום עליה. ליני היה צריך להחזיק בצווארון הז׳קט שלו בשביל למנוע ממנו לתקוף את נאביה. כמובן, היה הגיוני שגם שאר האלים ידעו כבר על מה שהיא עשתה אתמול, נכון?
״את לא אמורה לבוא לכאן מבלי לקבוע פגישה,״ אמר ליני בקול קר שהפתיע את נאביה. אולי זאת הייתה הסיבה שהיא הרגישה את הצורך להתגונן מפני האשמה.
״יש לך רשימת המתנה של חודשים, אני לא יכולתי לחכות כל כך הרבה.״ היא ענתה בעצבנות. ליני הרים גבה בתשובה, ונאביה הבינה שזה היה נשמע כאילו היא מאשימה אותו. היא החליטה לנסות שוב, ״סליחה. זה לא יקח הרבה זמן, באמת.״
״תעשי את זה מהר.״
פעם נוספת ליני הפתיע את נאביה בתגובה שלו, אבל הפעם זה היה מסיבה אחרת. היא לא באמת ציפתה שהוא יתן לה לדבר. היא מיהרה לקפוץ על ההזדמנות. ״אני רציתי להתנצל על… מה שקרה אתמול.״ היא אמרה בהיסוס. ״זה לא היה פייר כלפייך.״
ליני הזעיף את מבטו. זה היה יכול להראות מפחיד אם הוא לא היה נאבק עדיין בקאלוס. אבל הוא עדיין לא גירש אותה משם, וזה היה סימן טוב. נאביה מיהרה להמשיך ולהסביר.
״אני חשבתי בהתחלה שזה בסך הכל משחק בשבילך.״ היא אמרה. היא לא ידעה בדיוק למה היא מספרת לו את כל זה, אבל אולי היה עדיף פשוט להסביר הכל. ״אני מתכוונת… אתה אל. למה שבת אדם אקראית תעניין אותך? במיוחד אחרי איך שהתנהגתי בחדר הכס. חשבתי שאולי משעמם לך ואתה מנסה לצחוק עליי.״
הבעת פניו של ליני לא השתנתה. כמובן, הוא לא היה מעוניין בשטויות כאלו.
״מהר מאוד הבנתי שטעיתי, ואולי התחלתי להתעניין בעצמי על מה היה קורה אם.״ נאביה הרגישה שהיא מסמיקה. היא אף פעם לא ניסתה להודות באהבה לפני כן. היא הייתה חייבת להודות שלא ככה היא ציפתה את וידוי האהבה הראשון שלה, בחדר הכס של הארמון בחברת אל כועס שניסה להוריד לה את הראש. ״אבל אז הגיע המכתב שלך, וההורים שלי קראו אותו והם גילו על הכל. זה לא קל לרצות את ההורים שלי, אבל הם היו פשוט מאושרים כשהם גילו שאתה מתעניין בי.״
נאביה הבחינה שליני הרפה את אחיזתו כשקאלוס הפסיק להיאבק בו.
״אני לא יודעת, הם הכעיסו אותי. המחשבה על זה שהדבר היחיד שהם מרוצים ממנו זה החבר שלי?״ נאביה הבינה איך זה נשמע, וניסתה לתקן במהירות, ״או לפחות מי שהם רצו שיהיה החבר שלי. רציתי שהם יהיו מרוצים ממי שאני, לא בגלל האנשים שנמצאים סביבי. ו… אני מניחה שהוצאתי את הכעס הזה עלייך. סליחה.״
השתררה שתיקה בחדר הכס. נאביה העבירה משקל מרגל לרגל בזמן בלחץ שהיא חיכתה לתגובה של ליני.
״למה את אומרת לי את זה?״ הוא שאל בסוף.
״אני חשבתי שמגיעה לך התנצלות, ולהבהיר שאתה לא עשית שום דבר רע.״ היא ענתה בהיסוס. ״וגם אם תרצה אולי לשקול לנסות מחדש.״ היא הוסיפה בשקט.
ליני שתק במשך הרבה זמן. נאביה ניסתה לקרוא את הבעת פניו - לא היה נראה כאילו הוא השתכנע, אבל הוא גם לא היה כועס כמו קודם. חוץ מזה, הוא עדיין לא גירש אותה החוצה, ונאביה כבר ראתה בכך סימן טוב.
אבל נאביה בכלל לא ציפתה לתשובה שלו בסוף. ״את לא חושבת שזה גס רוח מצדך להופיע כאן בבית שלי מבלי הזמנה?״
נאביה מצמצה בהפתעה. ״אה, מה?״
״אבל,״ הוא הוסיף, וחצי חיוך התגנב לשפתיו, ״אולי אם בפעם הבאה תודיעי לפני שאת באה לבקר.״
נאביה הרגישה איך ההקלה מציפה אותה כשהבינה על מה הוא מדבר. ״באמת?״
ליני גיחך והנהן פעם אחת באישור. נאביה לא הצליחה לעצור את החיוך שעלה על פניה.
״אז אני מצפה לפגישתנו הבאה.״

קטע נפלא! אתה כותב נהדר וריאן והכתיבה שלך נהדרת.
אני אעבור לת"ב:

המפשט השני איכשהו נשמע קצת כמו הסבר של המשפט הראשון? כאילו כתוב שהוא נראה מופתע בגלל שבעיניים שלו ריצדו מספר רגשות... אבל האמת שאני לא ממש בטוח איך אפשר לתקן את זה, ויכול להיות שעשית את זה בכוונה? חוץ מזה, ממש אהבתי את הניסוח של המשפט השני. הוא מנוסח נהדר ומראה איך ליני מנסה להיות קר סגור כלפיי נאביה. נהדר:)

לא כל כך מומלץ להתחיל פסקה עם "אבל". אולי הייתי מוותר על ירידת השורה, או פשוט מוריד את ה"אבל אז".

חוץ מזה אני ממש אהבתי את איך שליני נפתח כלפי נאביה לאורך הסיפור, עד שהוא נפתח אליה כמעט לגמרי בסוף. ממש אהבתי:)
כרגיל, ממש אהבתי את הכתיבה שלך, והקטע היה נפלא. יש לך כישרון גדול, ואהבה לכתיבה, וזה נהדר. מחכה לקטע הבא!

יפה וריאן תמשיך!

זה ממש יפה כל הכבוד!