הקטע הזה התחיל נורא ואז נעמה שאלוהים יברך אותו הסכים לעשות איתי רולפליי ועכשיו אני די מרוצה.
הסוף זה פשוט
מהם.
כדאי לקרוא את הקטעים הקודמים של השבוע ><
תהנו!!!

---

ליני לא היה מרוכז היום בכלל. כל הפגישות שלו חלפו בתוך ענן מטושטש, וליני אפילו לא ידע איזה דברים הוא התחייב לעשות בשביל בני האדם שפגש. הוא קיווה שהוא לא הבטיח משהו שהוא לא יוכל לקיים. הוא גם קיווה שקאלוס כן התרכז בפגישות ויוכל לעזור לו אחר כך.
בסופו של דבר הפגישה האחרונה הסתיימה. ליני ווידא שקאלוס הרגיש בסדר לפני שהוא ביקש מהנער להיכנס אל הארמון, כרגיל, אך הפעם הוא לא חזר איתו פנימה. במקום זה הוא התיישב על הרצפה בחדר הכס וחיכה.
עברו חמש דקות לפני שנאביה נכנסה פנימה. מבטה הואר כשהיא פגשה את עיניו, ועל פניה עלה חיוך גדול. ליני קיווה שגם הוא חייך כמו נאביה, אבל הייתה לו הרגשה שהוא היה נראה יותר כמו חתול שעמד להקיא. נאביה, כמובן, שמה לב.
״היי.״ היא אמרה והתיישבה לצידו על הרצפה. היא נראתה מודאגת. ״קרה משהו?״
״מה? ברור שלא.״ ליני ניסה לצחוק. הוא נשמע כמו צפרדע.
״אתה לא נראה הכי טוב,״ ציינה נאביה.
ליני ניסה לשמור על המשחק לעוד כמה שניות, אבל בסוף נאנח ומחק את החיוך מפניו. הוא לא שכנע אף אחד, אחרי הכל. אפילו לא את עצמו. ״הייתה היום… פגישה.״ הוא אמר, ואז מיהר לתקן, ״טוב, היא לא בדיוק הייתה.״
״מה זאת אומרת?״
״מי שקבע את הפגישה לא הגיע.״
״הוא לא רצה לבוא?״ נאביה נשמעה מופתעת.
״הוא מת,״ אמר ליני. הוא לא הצליח לזכור על מה הוא וקאלוס דיברו כשמנהל הפגישות של ליני נכנס פנימה לבשר להם את החדשות. הוא לא נתן פרטים, ורק הודיע להם שהפגישה הבאה לא תוכל להתקיים.
ליני לא היה יכול שלא לתהות אם זה קרה באשמתו.
״אה,״ מלמלה נאביה. היא נראתה המומה, כאילו היא לא יודעת מה היא יכולה להגיד במצב הזה.
״מה אם הייתי יכול למנוע את זה אם רק הייתי נפגש איתו מוקדם יותר?״ הוא לא ידע אם הוא הפנה את השאלה אל נאביה או אל עצמו.
נאביה הניחה יד על זרועו בניסיון לנחם אותו. ״לא יכולת לדעת שזה יקרה.״ היא אמרה.
״אבל הייתי צריך,״ התעקש ליני. ״מה אם הוא סבל ויכולתי לעזור לו? מה אם הוא מת בידיעה שזה בגלל שאני לא עשיתי כלום?״ הוא השתתק, ואז גיחך במרירות. ״אני אל גרוע.״
״ליני.״ נאביה לחצה על הכתף שלו, וליני פנה להסתכל עליה. הוא שנא את המבט שראה על פניה. היא ריחמה עליו. ״אתה לא יכול להאשים את עצמך. זאת לא האחריות שלך לשפר את החיים של כל בן אדם חי.״ היא היססה לרגע. ״ולפעמים, זה רק מזיק.״
ליני רצה לצחוק. היא לא יכלה להיות רצינית, נכון? ״איך זה יכול להזיק? זה רק הגיוני שאני אתקן את הטעויות שלי.״ הרי הסיבה היחידה שאנשים בעולם סובלים היא כי הוא לא אל טוב מספיק. למה הוא לא היה מסוגל לדאוג לאנשים החיים בצורה מושלמת כמו שלינט עשתה עם המתים?
״אבל אלו לא הטעויות שלך, אלו הטעויות שלהם,״ התעקשה נאביה. ״חלק גדול מההתפתחות שלנו כבני אדם הוא ללמוד לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו. אם אנשים יסתמכו עליך שתפתור להם כל דבר קטן, הם לעולם לא יוכלו לגדול או ללמוד מהטעויות שלהם. הם אף פעם לא יוכלו להיות עצמאיים.״
״איך את יכולה להגיד את זה?״ שאל ליני בשקט. ״את בעצמך באת לבקש ממני עזרה. הסיבה היחידה שאנשים צריכים לבקש ממני עזרה בכל מקרה זה כי אני לא טוב מספיק בעבודה שלי. אני מאכזב את כולם.״
נאביה פערה את עיניה. היא נראתה כמעט… פגועה. ״אני לא מתחרטת על שביקשתי ממך עזרה, כמובן.״ היא מיהרה להבהיר. ״אבל אולי…״ היא היססה לרגע. ״אולי באמת הייתי צריכה להיות שם בשביל שרלוט במקום לקוות שפיה סנדקית תופיע ותתקן את כל הבעיות שלי. אולי הייתי צריכה להשלים עם העובדה שגם מוות הוא חלק מהחיים.״ נאביה נשמה עמוק. ״זו לא העבודה שלך לוודא שלכולם יהיה טוב בחיים - זאת העבודה שלנו ליצור את החיים שלנו בעצמנו.״
ליני לא ענה. הוא לא היה בטוח שהוא מסכים איתה. הרי הוא זה שאמור להיות שם בשביל כל בני האדם. הוא זה שאמור לדאוג שהם לא יסבלו בזמן שהם חיים, בדיוק כמו שלינט דואגת שהמתים לא יסבלו בעולם הבא. בשביל מה הוא נמצא שם, אם לא בשביל זה?
אבל אולי זה לא היה רעיון נוראי לנסות להקשיב לעצה של בת אדם בעניין?
״כמה זמן אתה חושב את כל זה על עצמך?״ שאלה נאביה בשקט.
ליני משך בכתפיו. ״לא יודע. מאז ומתמיד?״
״ואתה מתמודד עם כל זה לבד כל הזמן הזה?״ היא שאלה בדאגה.
״אני מתכוון, פרמינט יודע.״ ליני מיהר להתגונן.
נאביה הזעיפה את פניה. ״רק פרמינט? חשבתי שלפחות דיברת על זה גם עם לינט.״
״לינט?״ אפילו שליני הרגיש רע, הוא לא היה יכול שלא לצחוק למשמע ההצעה המטופשת. ״כן, בטח. היא לא תבין.״
״איך אתה יודע שהיא לא תבין?״ התעקשה נאביה.
״למה שהיא כן תבין? אין לה בעיות כאלו. היא מושלמת בכל מה שהיא עושה.״
נאביה נחרה בבוז. ״נו באמת, ואתם אמורים לעבוד ביחד? כשאתם לא מסוגלים אפילו לדבר אחד עם השניה?״
״טוב, בשביל זה פרמינט כאן,״ ציין ליני בגוננות.
נאביה רטנה וגלגלה את עיניה. ״פרמינט פה, פרמינט שם. אם אתה נותן לפרמינט לעשות הכל בשבילך, אולי אני פשוט אתחתן איתו וזהו.״
ליני פער את הפה. ״את לא תעזי.״
״הו, כן אני כן,״ אישרה נאביה. ״אני לא עומדת להתחתן עם גבר שצריך להסתמך על האח הקטן שלו בשביל שיחה פשוטה על רגשות.״
״את לא רצינית.״
״אני רצינית ועוד איך. אז כדאי שתתחיל להזיז את התחת שלך ותלך כבר לדבר עם לינט, כי אני לא חושבת ששרלוט וקאלוס יתנו לי להמשיך לחיות אם אתחתן עם פרמינט.״
ליני פתח וסגר את פיו בהלם, לפני ששפתיו התעקלו בחיוך קטן. ״את חתיכת שדה תחמנית.״
נאביה חייכה בשביעות רצון. ״כן, זה נכון.״