וריאן ולקרוא לקטעים שלו על שם דברים שהופיעו בקטע רק פעם אחת ואפילו לא חשובים לעלילה זה אוטיפי.
אני שמח להכריז שאנחנו די סיימנו היום את העלילה המרכזית וכל מה שנאר זה פילר למחר כי מגיע לי זה היומולדת שלי ואפילוג כל שבוע הבא ><
בכל מקרה תהנו!!!!
ואל תשכחו לקרוא לפני את הקטעים הקודמים השבוע :0

---

לינט עברה בעיניה שלוש פעמים על הספרייה של פרמינט לפני שמצאה את הספר שחיפשה. סינדרלה. אחיה הקטן תמיד ניסה להחביא את הספר כדי שהיא לא תמצא אותו - הוא לא היה מרוצה מכך שהיא תמיד קשקשה בשולי הדפים. לצערו, לינט הייתה אישה מאוד נחושה.
היא לקחה את הספר מהמדף בגיחוך ניצחון ופנתה לצאת מהחדר. רק אחרי שהיא סגרה את הדלת מאחוריה, היא שמה לב לליני שהלך לכיוונה במסדרון.
״לינט!״ הוא קרא בשמחה. ״חיפשתי אותך. אני-״
״מה אתה עושה פה?״ קטעה אותו לינט. ״יש לך פגישות!״
״אה. ביטלתי אותן,״ ענה ליני במבוכה.
לינט נאנחה בעצבנות. ״ליני, אנחנו דיברנו על זה. אתה לא יכול לבטל את הפגישות בכל פעם שמתחשק לך!״
החיוך שעל פניו של ליני התערער, והוא השפיל את מבטו. זאת הייתה נורת האזהרה הראשונה שנדלקה במוחה של לינט. ליני אף פעם לא נראה כל כך… חסר ביטחון.
״אני לא ביטלתי אותן סתם כי רציתי.״ הוא מלמל בשקט. ״אני צריך לדבר איתך.״
״מה קרה?״ שאלה לינט בדאגה. ליני אף פעם לא היה שקט כל כך. יכול להיות שמישהו מאיים עליו? אבל במחשבה שניה, מי כבר יכול לאיים על אל? אז יכול להיות שמישהו מאיים על קאלוס או על נאביה?
״אני, אה…״ ליני היסס. ״אחת הפגישות שלי אתמול התבטלה.״ הוא אמר בסוף. ״מי שקבע אותה מת.״
עיניה של לינט נפערו. כמובן, כל הדברים הרעים הובילו בסוף אליה. אז זאת הייתה הסיבה שליני התנהג מוזר כל כך - שקט וחסר חיים. זה היה בגללה. היא ידעה שהעבודה שלה פוגעת בבני האדם, אבל היא אף פעם לא חשבה שהיא תוכל להשפיע גם על ליני.
אבל זה השפיע. ברור שזה השפיע. בגלל שהיא תמיד הורסת את הכל.
״סליחה.״ היא אמרה.
״על מה את מתנצלת?״ שאל ליני במרירות. ״זאת אשמתי.״
״אשמתך?״ שאלה לינט בחוסר אמון. ״להזכירך, אני האלה של המוות, לא אתה. דברים כאלו הם באחריות שלי.״
״אולי,״ הסכים ליני, ״אבל אני יכולתי לעזור לו. אולי אם הייתי מתפנה אליו מוקדם יותר הייתי יכול למנוע את זה, או לפחות להקל את הסבל שלו לפני שהוא ימות. הוא מת בידיעה שנטשתי אותו.״
״אני זאת שגורמת לכולם לסבול. אתה לא צריך להרגיש מחוייב לנקות אחריי.״
״לנקות אחרייך? אלו הטעויות שלי. את עושה עבודה מושלמת, והסיבה היחידה שבני האדם סובלים זה בגלל שאני אל גרוע! אני מאכזב את כולם.״
לינט נאנחה. ברור שאפילו עכשיו הם נגררים לריב. מתי הם עשו משהו חוץ מלריב? אבל אם הם ימשיכו ככה, פרמינט יגיע בקרוב, ולינט בהחלט לא רצתה שהוא יגלה על השיחה הזאת. חוץ מזה, ליני בא הנה בשביל לבקש ממנה עזרה וכל מה שהיא עושה זה להתווכח איתו ולהתלונן על הבעיות שלה? אין פלא שליני אף פעם לא פונה אליה בבקשת עזרה.
לינט חשבה פעם נוספת על מה שליני אמר. הוא באמת חשב שהוא זה שגורם לבני האדם לסבול? אבל החיים היו דבר נהדר, יפיפה. זה היה המוות שלקח את הכל, והשאיר את החיים עם כלום חוץ מזכרון להתאבל עליו. וליני היה זה שעשה הכל בשביל למנוע מזה לקרות - הוא היה מקיים את הפגישות שלו מהבוקר עד הערב רק בשביל לתת לבני האדם את כל מה שהם מבקשים.
אבל אולי זאת בדיוק הייתה הבעיה.
״אתה צודק.״ היא אמרה בסוף. ״אתה באמת אל גרוע.״
ליני נראה פגוע, אבל לא מופתע. הוא כנראה ציפה שהיא תסכים איתו.
״אתה אל גרוע,״ היא המשיכה, ״בגלל שאתה נענה לכל בקשה של בני האדם - לא חשוב אם זה כסף, פרסום או אפילו להחזיר אנשים מהמתים. אתה אפילו לא אל בשבילם. אתה כיסא גלגלים.״
ליני מצמץ בהפתעה. לא היה נראה שהוא ציפה לכך שהיא תשווה אותו לכיסא גלגלים. ״אבל אני צריך לעזור להם,״ הוא התעקש. ״הם סובלים, והסיבה היחידה שהם סובלים היא כי אני עושה טעויות.״
״אתה צודק,״ הסכימה לינט. ״הם באמת סובלים בגלל הטעויות שלך. והטעויות שלך זה לתת להם כל דבר קטן שהם מבקשים. איך הם אמורים ללמוד לחיות בעצמם ככה? ומה הם יעשו כשאתה לא תוכל לעזור להם? הם לא ידעו איך להתמודד עם הבעיות שלהם.״
ליני בהה בה לרגע, לפני שהוא פלט גיחוך קטן. ״זה בדיוק מה שנאביה אמרה לי אתמול.״
לינט הנהנה בהסכמה. ״כן. הדבר היחיד שטוב אצלך זה הטעם שלך בנשים.״
״היי!״
לינט חייכה לרגע, אבל מהר מאוד חזרה לנושא השיחה הרציני. ״אני חושבת שכדאי לך להפסיק לקבוע עוד פגישות.״ היא אמרה. ״זה לא נראה כאילו זה עושה לך טוב. וזה בהחלט לא עוזר לצד השני.״
ליני היסס לרגע. ״אני אחשוב על זה.״ הוא הבטיח בסוף. ״אבל מה איתך?״
״מה איתי?״
״את נותנת לי את כל הנאום הזה על זה שאני לא צריך להאשים את עצמי בצרות של בני האדם, אבל את בעצמך עושה את זה, לא?״ הוא שאל.
״ההבדל הוא שאני צודקת.״ לינט השפילה את מבטה. ״המוות רק לוקח ולוקח, והדבר היחיד שהוא נותן בתמורה זה עצב וגעגוע.״
״אבל את בעצמך אמרת שצריך לתת לבני האדם להתמודד בעצמם, לא?״ ציין ליני. ״אובדן זה חלק מזה. המוות הוא חלק מהחיים, וגם איתו צריך ללמוד לחיות. אבל לפחות בני האדם יכולים להיות בטוחים שהאהובים שלהם בידיים טובות, כשאת זאת ששומרת עליהם.״
לינט שתקה לרגע, לפני שהיא פלטה גיחוך קטן. ״זה בדיוק מה שקאלוס אמר לי לפני כמה ימים.״ וזה היה נכון, אבל לשמוע את המילים האלו מליני הייתה הרגשה שונה. כאילו היא באמת יכולה להאמין שהן אמיתיות עכשיו.
ליני הנהן בהסכמה. ״כן. הדבר היחיד שטוב אצלך זה הטעם שלך בגברים.״
״אני ארביץ לך.״
ליני גיחך, אבל התרחק ממנה בשביל לשמור על מרחק בטוח.
לינט הסתכלה הרגע על הספר שהחזיקה בידיה. ״היי, רוצה לקרוא ביחד את סינדרלה?״ היא הציעה. ״זאת האגדה האהובה עליי.״
ליני היה נראה מופתע שהיא הציעה לו את זה - ואם להיות כנה עם עצמה, גם לינט הייתה מופתעת - אבל הוא הנהן בלי היסוס. ״ברור.״
כשהם פנו ביחד בשביל ללכת לחדר של לינט, היא הייתה יכולה להישבע שהיא ראתה שובל של מעיל פרוותי נעלם בקצה המסדרון.
אבל אולי היא רק דמיינה.