לחלוטין הקטע האהוב עליי בכל החודש היה ככ כיך לכתוב אותו היהיהי ><
תקראו את הקטע של אתמול :0
תהנו!
הו כן ושוב פעם לא עברתי על הקטע כי למי יש כוח לזה

---

לינט עמדה מול דלת החדר של קאלוס וכל גופה עקצץ מרוב מתח והתרגשות.
כמה ימים קודם לכן, היא והאחים שלה קיבלו הודעה מההורים שלהם: הם הזמינו אותם לארוחת ערב. כמובן, אף אחד מהם לא באמת היה צריך לאכול. זה היה פשוט דרך לשמור על קשר, במיוחד כשהם לא נפגשים יותר מדי פעמים. למעשה, הפעם האחרונה שהשלושה פגשו את ההורים שלהם הייתה לפני שקאלוס הגיע לארמון. זה הרגיש כמו נצח.
כמובן ששלושתם ציפו מיד לביקור. היה להם כל כך הרבה מה לספר, למרות שההורים שלהם בטח ידעו כבר הכל. אפילו שהיא לא הייתה בת אדם, גם ללינט היה קשה לפעמים לתפוס את הישות הזאת שלה קראה אמא ואבא. הכוחות שלה ושל ליני לא היו אפילו שבריר ממה שהם יכלו לעשות.
הם החליטו להשאיר את נאביה אחראית על הארמון בזמן שהם לא היו שם. היה נראה שקאלוס נעלב שהם לא בחרו בו, למרות שהוא לא אמר כלום. לינט לא רצתה להגיד לו שהוא היה הסיבה שהם היו צריכים להשאיר את נאביה אחראית.
ליני אפילו הציע לקחת את התאומות שלו ושל נאביה לארוחה, בשביל להקל על בת זוגו. לינט לא הצליחה להבין איך הוא יכול להיות כזה מטומטם.
״אתה לא יכול לקחת את התאומות איתך.״ היא אמרה. ״הן בנות אדם. הן יתפוצצו.״
״הן לא יתפוצצו. הן חצי אלות.״
ובזה נגמרה השיחה. לינט ידעה שאין דרך לשכנע את ליני אחרי שהוא החליט משהו, לא חשוב כמה מסוכן וחסר היגיון זה היה. והיות וגם פרמינט לא הביעה שום התנגדות - לינט הייתה כמעט בטוחה שהוא רצה שהילדות יתפוצצו - ליני הביא אותן איתם.
היה נחמד לראות שוב את ההורים שלהם, אבל מהר מאוד לינט מצאה את עצמה מצטרפת למשאלת ליבו של פרמינט. היא הצטערה שהתאומות לא התפוצצו, בגלל שכל תשומת הלב של ההורים שלה הייתה ממוקדת בתינוקות במקום בה.
אבל בסוף כולם ישבו לאכול, והאחים התחילו לספר להם הכל על מה שקרה מאז הפעם האחרונה שהם נפגשו. אף פעם לא היה להם הרבה מה לספר בארוחות עם ההורים שלהם - כשאתה חי במשך כל כך הרבה זמן, כל יום נראה בדיוק אותו הדבר. אבל עכשיו היה להם הרבה על מה לדבר. הם סיפרו להם על קאלוס ועל נאביה. אפילו פרמינט דיבר על שרלוט בהתלהבות כזאת שלינט לא שמעה ממנו כבר הרבה מאוד זמן. היא הייתה עסוקה כל כך בבעיות שלה, כשהיא אפילו לא שמה לב כמה השניים התקרבו.
ואז היה תורם של אמא ואבא לדבר. גם להם לא היה שום דבר מעניין לספר - כשכל היקום כפוף לרצונך, קשה למצוא דברים חדשים או מפתיעים בחיים - אבל הם הציעו להם הצעה שהשאירה את שלושת האלים בעיניים פעורות.
אותה הצעה שלינט לא הפסיקה לחשוב עליה גם עכשיו, מול דלת החדר של קאלוס.
היא הייתה צריכה להפסיק להסס. היא רק עומדת לשאול אותו משהו, זה הכל. לא הייתה לה סיבה להיות לחוצה כל כך. בדיוק ההפך, היא הייתה אמורה לשמוח!
זה נכון. לשמוח. לינט העלתה על פניה את החיוך הכי גדול שיכלה לפני שפתחה את הדלת בתנופה.
קאלוס, שישב במיטה וקרא ספר - הלב של לינט קפץ כשהיא זיהתה את הכריכה של סינדרלה - קפץ בבהלה והפיל את הספר מידיו. לינט חשבה שהתגובה שלו הייתה די חמודה, אבל זה היה לפני שהוא פנה להביט בה ופלט צווחה. ״לינט! הפנים שלך התעוותו לגמרי!״
״מה? לא! אני מחייכת, קאלוס. זה נקרא חיוך.״
״הו.״ נראה שזה הרגיע את קאלוס. ״אל תעשי את זה יותר. זה נראה נורא.״
איזה מפלץ קטן וחצוף. אבל לינט הייתה חייבת להודות שזה בדיוק מה שהיא אהבה בו. חוץ מזה, הוא צדק. החיוך הרחב באמת הרגיש לא טבעי.
״איך היה עם ההורים שלכם?״ הוא שאל בסקרנות.
״פורינה וקלורנד לא התפוצצו.״ היא הכריזה.
״זה טוב.״
״וחוץ מזה…״ לינט היססה לרגע. ״טוב, הם רצו להציע לך משהו.״
קאלוס מצמץ בהפתעה. ״לי?״ היה נשמע שהוא לא מאמין שזאת אפשרות בכלל, שמישהו יציע לו משהו. זה העציב את לינט. אפילו אחרי יותר מעשר שנים, עדיין היה לו קשה להתגבר על ההתעללות של ההורים שלו.
״כן, לך.״ היא אישרה. ״הם הציעו להפוך אותך לחצי אל. כמו פורינה וקלורנד.״
קאלוס בהה בה לרגע, לפני שפתח את הפה לענות, ״מה זאת אומרת?״ הוא גמגם בשאלה.
״זה אומר שתהיה חצי אל,״ הסבירה לינט בהיסוס. ״לא יהיו לך כוחות כמו שלנו, אבל אתה תוכל לחיות כאן איתנו לנצח. אנחנו לא נצטרך להיפרד.״
לינט קיוותה שהיא לא נשמעה אנוכית כמו שהיא הרגישה שהיא. אבל בסופו של דבר, כל ההצעה הזאת היא מעשה של אנוכיות, לא? היא הייתה זאת שלא רצתה לראות את קאלוס מת. היא הייתה זאת שרצתה להישאר איתו לנצח.
איזה מגוחך זה היה. האלה של המוות מפחדת מהמוות.
״מה עם נאביה ושרלוט?״ שאל קאלוס בסוף.
לינט קיוותה שהוא לא יעלה את השאלה. היא לא רצתה שהוא ירגיש שהציעו לו להיות חצי אל רק בגלל שהציעו את זה גם לנאביה ושרלוט. אבל היא גם לא תכננה לשקר לו. ״גם הן קיבלו את ההצעה.״ היא ענתה.
לינט ציפתה שהוא יהיה מאוכזב, אבל הוא נראה מלא בהקלה. הוא באמת חיבב את בנות האדם האלו. לינט הייתה חייבת להודות שגם היא חיבבה אותן, גם אם נאביה תמיד עלתה לה על העצבים מהר מאוד, או שרלוט שלא יכלה להפסיק לדחוף את האף שלה לעניינים שלא שלה.
״אתה לא חייב להחליט עכשיו.״ לינט הוסיפה במהירות כשהיא ראתה שקאלוס לא עונה. היא לא רצתה להלחיץ אותו. אבל נראה שהיא דאגה לחינם.
״החלטתי.״ הוא ענה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלינט לא ראתה שום היסוס בעיניו. ״אני מסכים. אני רוצה להיות חצי אל.״

יפה מאוד