אין לי כוח לעבור על זה תבכו.
בכל מקרה הקטע הזה היה אמור להיות משהו שונה לחלוטין זה היה אמור להיות קטע של פורינה וקאלוס אבל אז הגזמתי קצת עם הפתיחה ומפה לשם היו לי כבר 311 מילים על קאלוס והחלטתי לזרום עם זה עד הסוף.
פורינה מקסימה אבל!!!
תקראו את הקטעים של השבוע :0
תהנו!

---

היה קשה להתרגל להיות אל.
טוב, קאלוס לא היה אל, לא בדיוק, אבל גם להיות חצי אל הייתה הרגשה מוזרה. דברים שהוא אפילו לא שם לב אליהם ביותר מעשרים השנים שבהן היה בן אדם רגיל היו חסרים לו עכשיו, כמו לדוגמה התבגרות. היה מוזר שהגוף שלו נשאר בדיוק אותו הדבר כפי שהיה אתמול, ושלשום, ולפני שבוע. במיוחד בגלל ששרלוט ונאביה עדיין התבגרו לצידו.
המחשבה על כך רק העציבה אותו יותר. הוא לא הבין איך ליני, לינט ופרמינט הצליחו לסבול להיות לידו בידיעה שהוא ימות והם ישארו לבד.
למרות שכנראה להם היו חיים שלמים להתרגל להיות אלים.
קאלוס עמד במסדרון והשקיף מאחד החלונות אל הכיכר המרכזית שניצבה מול הארמון.
הוא צפה כשאנשים התהלכו סביב שלושת הפסלים הגדולים שניצבו שם. רוב האנשים לא יחסו חשיבות רבה לפסלים, אבל קאלוס שם לב שכולם מרכינים את הראש לצידם לאות כבוד.
האם זה מה שזה אומר להיות אל? שאנשים ירכשו אלייך כל כך הרבה כבוד? אפילו לאל כמו פרמינט שמעולם לא עשה שום דבר בשביל בני האדם?
עכשיו כשהוא חשב על זה, קאלוס עדיין לא זכה לעמוד שם בעצמו ולבחון את שלושת הפסלים העצומים שניצבו שם, למרות שתמיד רצה לעשות את זה. כשהוא היה קטן, ההורים שלו אף פעם לא לקחו אותו העירה. גם אחרי שהוא הגיע לארמון הוא לא מצא הרבה זמן לרדת לכיכר, עם הפגישות של ליני שנמשכו כל היום, מסעות הציד עם לינט וסיפורים לפני השינה עם פרמינט.
הוא כן זכר אבל את הפסלון הקטן של ליני בבית הישן שלו, שניצב על מדף משלו בסלון. ההורים שלו טענו שככה הם יוכלו לקבל את הברכה של אל החיים, ושהוא יעזור להם לעבור גם את הזמנים הכי קשים.
קאלוס פחד מליני באותה תקופה. הוא פחד מהאל שיכל להחליט על גורלם של אנשים בנקישת אצבע אחת, אבל הוא גם העריץ אותו. הוא אף פעם לא שכח את ההבטחה של ההורים שלו שליני תמיד יעזור להם בזמנים קשים.
קאלוס שנא להודות בזה, אבל הם צדקו. ליני באמת היה מי שהציל אותו.
האם זה מה שזה אומר להיות אל? להיות מקור לתקווה לבני האדם? לעזור למי שצריך, כמו שליני תמיד עשה?
קאלוס רכן קדימה בניסיון לבחון את הפסלים טוב יותר.
ליני, שפנה אל השביל השמאלי. הוא החזיק במטה מלפניו ועמד בתנוחה שהזכירה לקאלוס את המלכים מסיפורי האגדות שפרמינט נהג להקריא לו. רק המראה של הפסל גרם לקאלוס להרגיש ביטחון, בגלל שליני היה יכול להגן עליו - על כולם.
לינט, שפנתה אל השביל הימיני. לעומת אחיה התאום, הפסל של לינט היה נראה קליל יותר - אישי יותר - כאילו היא פונה לכל אדם בנפרד, ולא לכולם ביחד. רק המראה של הפסל גרם לקאלוס להרגיש חסר כל פחד, בגלל שלינט תמיד הייתה שם בשביל לשמור על כל מי שאהב גם במקום שאליו הוא לא יוכל להגיע.
ופרמינט, שפנה אל הארמון. הוא הושיט את ידיו מעלה, לכיוון האלים, וזה היה נראה כאילו העיניים של הפסל מביטות ישירות בקאלוס. רק המראה של הפסל גרם לקאלוס להרגיש שלווה, בגלל שאפילו שהעבודה שלו לא הייתה מובנת לעין, פרמינט תמיד פעל מאחורי הקלעים לוודא שהכל יהיה בסדר, ושהאיזון בין החיים והמוות ישמר.
וכמובן, הפסלים תמיד היו שם בכל יום ויום, מביאים לבני האדם את אותה התקווה כמו תמיד. הרי האלים לא התכוונו לעזוב אותם, וככה גם הפסלים.
האם זה מה שזה אומר להיות אל? להראות יציבות וביטחון לבני האדם? אפילו אלה כמו לינט, ששלטה בדבר היחיד שהם לעולם לא יוכלו להבין?
אבל אז קאלוס שם לב שמשהו היה לא בסדר עם הפסלים. הוא צמצם את עיניו כשניסה להתמקד בפנים שלהם.
ליני, שעמד עם פרצוף קפוא, הפנים שלו לא הביעו שום רגש - אפילו לא שמץ קטן של חיוך.
לינט, עם חיוך גדול יותר ממה שאי פעם ראה עליה, והבעת פניה כל כך עדינה - בדיוק ההפך מכל מה שאי פעם הקרינה.
ופרמינט, שאפילו שהבעת פניו הייתה סגורה כמו תמיד, קאלוס יכל לזהות שמץ של חיוך על שפתיו - פרמינט, שלעולם לא היה מחייך ככה מול כל כך הרבה אנשים.
וזה היה הרגע שבו קאלוס הבין - הפסלים האלו לא היו הפסלים של האלים שהכיר, של החברים שלו. אלו היו פסלים של אנשים זרים.
אז זה המשמעות של להיות אל? לשים מסיכה בפומבי, לא להראות את הפנים האמיתיות שלך לטובת האנושות? ההצגה הגדולה ביותר בעולם?
קאלוס התנער מהמחשבות כשהוא הרגיש יד מושכת בשרוול הז׳קט שלו. הוא השפיל את מבטו וראה שם את פורינה, עיניה בשני הצבעים ננעצו בחלון שמולם, בשלושת הפסלים שניצבו בכיכר. קאלוס היה יכול להשבע שהוא ראה את אותן מחשבות בדיוק שחשב רק לפני רגע חולפות מאחורי העיניים שלה.
אבל אז היא הרימה אליו את מבטה, ועל פניה נראתה אותה תמימות ילדותית של כל ילדה אחרת בת חמש. היא חייכה חיוך גדול.
״קאלוס,״ היא הכריזה בשמחה, ״אני רוצה לשתות תה.״