במסדרונות של אורפז, בית ספר כה מפואר,
שתי בנות עמדו בנפרד בחול הנע,
אחת התקבלה, רוחה בהירה,
השני נאסר, נסתר מן העין.

הקירות של אורפז הדהדו בצחוק ובשיר,
אבל עבור הילדה האסורה, הכל הרגיש לא נכון,
נוכחותה נמחקה, קולה לא נשמע,
בלתי נראה לכולם, כמו מילה נשכחת.

הילדה המקובלת, מגדלור של אור,
זוהר בחסד, טהור ובהיר,
היא הושיטה יד לאסור שם,
מחווה של חברות, סימן של אכפתיות.

יחד הם נדדו, מעבר למבט השיפוט,
חוקרים את מעמקי המבוך החבוי שלהם,
הילדה המקובלת חלקה את החום והחן שלה,
מנחה את הילדה האסורה למצוא את מקומה.

דרך ניסיונות ותלאות, הם הלכו זה לצד זה,
מול הצללים, היכן ששוכנים הפחדים,
בלב אורפז נוצר קשר,
ידידות פורחת, עוברת את הסערה.

שכן בשטיח של סיפורו של אורפז,
קבלה וחסד יגברו,
איחוד המקובל והאסור,
בסימפוניה של הבנה, יד ביד.

טובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב. אני ממש אהבתי.

ואוו שיר שמעביר כל כך טוב את המסר
אהבתי ממש את המילים והמילה אסורה