היא ישבה שם, בחושך. זה היה הלילה האחרון של השנה הנוראית יותר בחייה. כל דבר שעשתה הוביל לאסון. איכשהו היא הרגישה שהפסדיה שלה הם ניצחונותיהם של קרוביה וחבריה. היא הייתה כלואה בכלוב של מחשבות ורגשות מסתחררים, כאילו מאחורי סורגי ברזל. כל תקוותיה נעלמו לאחר השנה הזאת. השנה שבה טעתה. הטעות שהובילה למות אימה ואחיה. הטעות שגרמה לאביה לנטוש אותה ביער, בגשם. היא פחדה. פחדה שלא תמצא מוצא לסיטואציה הנוראה שהיא הכניסה אליה את עצמה. פחדה שאף אחד לא יעזור לה. פחדה שהסיוטים לא יעזבו אותה לעולם. היא נאנחה, ישובה על גזע עץ כרות, מקשיבה לקול הגשם השוטף. רטובה עד שד עצמותיה היא התרוממה והתחילה ללכת. פשוט ללכת. לא משנה לה לאן. ללכת עד שתמצא. מה? היא לא יודעת. ללכת עד שהיא תגיע לצוק, ותיפול ממנו ללא שום רגש. היא באמת נפלה מצוק, אבל בליבה. ליבה היה כלוא בתהום שחורה משחור. תהום עמוקה יותר מכל דבר אחר. היא הייתה כלואה מאחוריי סורגים- הסורגים שהיא יצרה בעצמה. היא נעצרה. היא לא הייתה מסוגלת ללכת יותר, לא כשידעה שאמה לא יכולה לעשות זאת. לא כשידעה שאחיה לא מסוגל ללכת יותר. היא קנאה בהם. שוכבים להם בשקט מתחת לאדמה, שום רגש אשמה לא מפריע להם יותר. אף טעות שעשו לא קוטעת את מחשבתם. היא המשיכה ללכת. רגליה דחפו אותה ללא יכולת לעצור. היא הגיעה אל אגם, אגם קפוא. היא פשטה את בגדיה וצללה, בגשם. היא חתכה את המים במהירות כמו סכין וצללה, כמה שיותר עמוק. הקור הקפיא אותה, הימם את חושיה לחלוטין, אך היא המשיכה לצלול. ראותיה השואפות לאוויר צרבו. היא נכנעה לליבה ועלתה מעל פני המים. בעודה צפה מתחת לכיפת השמיים היא התחילה לבכות. על משפחתה שעזבה אותה, על הסורגים שחסמו אותה להפתח לדברים חדשים- בעיקר על הסורגים. סורגי הברזל הקשיחים שחסמו אותה מכל הכיוונים, לא נתנו לה לנסות דברים חדשים, לפתוח דלתות חדשות.
היא הייתה כלואה מאחורי סורגים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יצא די מוזר...
ת"בים?