הבטתי בביתי הבוער, והרגשתי כאילו ליבי בוער איתו.
האש כילתה כל מזכרת, כל תמונה וכל חפץ שנשארו לי מהורי.
נשארתי לבד, אבל הפעם באמת.
המשכתי לבהות בלהבות הדועכות לאט לאט. אפילו לא טרחתי לכבות אותן, כבר אין טעם.
החום צרב בעיני, אך יכול להיות שאלו היו הדמעות שבהן נאבקתי זמן רב כל כך.
טיפות המים המלוחות התחילו לזלוג מעיני, יוצרות שבילים בוהקים באפר שהצטבר על פני.
התיישבתי בחוסר אונים על הקרקע החמה, וזכרונות עלו בראשי.
זכרונות מהיום שבו הורי מתו.
זכרונות מהדבר היחיד שנשאר מגופם- אפר.
זכרונות מלב הזהב שבקע לפתע משתי הערמות האפורות שנותרו מהם, הדבר שהוכיח כי היו אנשים טובים.
וזיכרון נוסף ואחרון, מבדיקת ההריון של אימי. מבדיקת ההריון החיובית של אימי, הבדיקה שנשרפה עכשיו, הפכה לאפר, כמוהם.
אילו רק העולם היה מחכה, רק כמה חודשים, בשביל שיהיה לי טעם לחיים.
אילו השריפה הייתה פורצת לאחר שנולד, כדי שלא אתייאש, כדי שישאר לי משהו לחיות למענו.
אפילו החתול נשרף.
נשרף באש המרושעת, האש שהרסה את חיי.
היו לי חיים טובים, הייתי מאושר.
היו לי שני הורים יפים, חתול רגזן ושמן ובית קטן אך מלא באושר.
אני זוכר את רגשות האשמה שהרגשתי בכל פעם שביכיתי על מכה קטנה, כשבחוץ יש אנשים שסובלים יותר.
אבל עכשיו, כשיש לי סיבה לבכות, אני לא מוצא מספיק דמעות.
בליבי, אני בוכה כזו כמות של דמעות שמסוגלות לכבות את השריפה כולה.

ממש יפה את כותבת