פנס רחוב היבהב וכבה, מבליט את אור הירח המלא שזרח בשמים. העננים חלפו מעלינו, מעמעמים לעתים את אור הירח ולעתים נותנים לו לזרוח במלוא תפארתו הלבנה. הרחוב היה שקט, רק אני והיא הלכנו עליו, שלובי אצבעות. העיניים שלה נצצו כשהסתכלה על התנודות של אור הירח מבעד לעננים. הבטתי בה תוך כדי הליכה וראיתי את ההרמוניה המושלמת שלה עם העולם. הרוח בידרה את שיערה הבהיר, ועורה ועיניה שיקפו את האור כמו מים.
היא הבחינה שאני מביט בה והביטה בי בחזרה. נעצרנו, והיא חייכה, ולא היה דבר יפה יותר מהחיוך הזה. חייכתי חיוך קטן בחזרה, ובידי הפנויה, שלא אחזה בידה, ליטפתי את לחייה.
"זה יפהפה, לא?" היא אמרה והביטה סביבה. כשהסתכלתי אל הנוף של הרחוב, לא יכולתי לראות את היופי בו כשהיא לא במרכז תווך הראייה.
"מה יפה?"
"הנוף."
"הוא יפה יותר כשאת חלק ממנו", אמרתי והיא צחקה. הסתכלתי למעלה וראיתי שהעננים החלו להתעבות.
"עומד לרדת גשם", אמרתי, כדאי שנחזור.
"כן, צודק", היא אמרה, "תחרות עד הבית?"
"קדימה", אמרתי בחיוך ולפני ששמתי לב היא כבר החלה לרוץ, צוחקת צחוק עליז. אני רצתי אחריה, וגם כשהגשם החל לרדת עלינו ולהרטיב אותנו עד לשד עצמותינו, עדיין המשכנו לרוץ.

וואו
זה פשוט רומנטי ומרגש רצח
אתה כותב ממש יפה ופשוט משלב את המילים למילים גבוהות