"מה אני עושה?"
אני בן 18, עדיין מרגיש קצת ילד, כשאני מגיע לקורס חובשים. היום למדנו על חוסמי עורקים, ועכשיו אנחנו מתאמנים אחד על השני. יש לי ביד תחבושת מסוג דגל אנגליה ואני מסתבך עם החבלים, מנסה ללפף אותם סביב ידה של השותפה שלי לתרגיל אבל לא מצליח לשחזר את התבנית שהמפקד הראה לנו.
"נראה לי שהיית אמור להצליב אותם," החובשת-בהכשרה אומרת במבוכה. אני רואה בעיניים שלה שהיא יודעת בדיוק איך צריך לעשות את זה אבל לא נעים לה לתקן אותי. זה גורם לי להרגיש יותר גרוע מאשר אילו הייתה מגלגלת עיניים ואומרת לי שאני מטומטם.
אני קרוב להתעצבן וכמעט אומר לה משהו כשהמפקד, שמסתובב בינינו, מגיע אליי ורוכן לצדי. "מסתבך?" הוא שואל בחיוך. "זה בסדר, זה קצת מבלבל בפעם הראשונה. אפשר?" אני מרפה מהחבלים, ונותן לו לסיים את החבישה, צופה בתשומת לב.

*

אנחנו יוצאים מהאמבולנס וממהרים אל הפצוע, לא יכולים לרוץ בגלל גשם הזלעפות שהופך את הקרקע לבוצית וחלקלקה. אני אסיר תודה שהפציעה לא הייתה בתנאי לחימה, ואז מרגיש רע על השמחה הרגעית שלי מכך שהפצוע היה מעורב בתאונת דרכים קשה. אנחנו מקיפים אותו, הרופא מחלק פקודות, אני הופך לרובוט. הפצוע איבד הרבה דם, הגשם לא מצליח לשטוף את האדום שצובע את הבטן שלו. "הוא צריך אינפוזיה!" הרופא צועק עליי, ואני מכין מנת דם, כורע ליד זרועו החשופה של הפצוע, אבל הגשם ממשיך לרדת, מטשטש את הראייה שלי ואני לא מצליח למצוא את הנקודה להכניס את המחט. אני טופח על הזרוע אבל זה לא עוזר. "אני לא מוצא וריד," אני אומר, מבין שזה לא היה חזק מספיק וצועק שוב: "אני לא מוצא וריד!"
"תן לי," הרופא מופיע לידי - לא שמתי לב שהוא קם, התחלף עם אחד החובשים האחרים וניגש אליי. הוא לוקח ממני את העירוי וניגש לעבודה, ואני לוקח צעד אחורה, ועוד צעד, הידיים שלי רועדות, ריח של גשם ודם מתערבב באפי, אני אבוד לגמרי, ולוחש, "מה אני עושה?"