תודה רבה לקלישה על הביטוא

***



***



אצבעות רגל דרכו בהיסוס על החול המעקצץ. אחריהן באו העקב, הרגל השנייה ושאר הגוף. היה זה מקום בלתי נתפס, מרהיב, נשגב מבינתו של בן תמותה. ועם זאת, עקצוץ של פחד כאילו הושרש בליבו של האדם במשך מאות ואלפי שנים של חרדה מפני החשיכה שאורבת, הלא מודע.
הגלים הלוחשים לקחו את סירתו בגנבה, מותירים אותו קטן מתמיד במקום החדש אליו הגיע. האדם מצמץ בעיניו והביט סביבו, מחפש דבר מה מוכר שבו יוכל לשים מבטחו. אולי אפילו אנשים.
הוא פסע באיטיות על השביל שכמו הופיע משום מקום. אולי, חשב האדם, זה המקום אליו הגעתי. שום מקום. הוא אסר על עצמו להביט בכל מה שמחוץ לשביל מחשש שפעולה כזאת פשוט תפוצץ את תודעתו. כל זה היה פשוט... לא טבעי. אבל הוא בכל זאת קלט הבזקים קלים, דברים שהיו אור ואפלה גם יחד, יופי שהיה מעורר אימה כמו שעורר עונג. לא. עליך להסתכל על השביל בלבד.
הוא נעצר מול... בית. כן, זו המילה הכי קרובה לתאר את הדבר שאליו הגיע. אגרופו של האדם נקש בזהירות על ה... דלת.
"שלום?" הוא שאל וקולו הדהד ברחבי החלל המוזר. "יש מישהו בבית?"
ה... דלת נפתחה בשקט מוחלט. האדם נשם נשימה עמוקה של כלום ושום דבר נכנס פנימה, משוכנע ששום דבר שמחכה לו לא יוכל להיות מוזר יותר ממה שמה שכבר ראה בחוץ. לו היה המקום מערה עם עצמות אדם נוטפות דם, היה מבין שהוא מתמודד עם מפלצות - דרקון, אולי - ואילו היה רואה שולחן או מיטה או אפילו תמונה היה מבין שהוא לא הנוכח היחיד במקום המוזר הזה. אך נראה שאותו... בית לא תוכנן על ידי יצור אנושי, או אפילו יצור חי.
זה היה מינוח הרבה מעבר לתפיסה העדינה שלו, רעיון שערער אותו יותר מכל דבר שראה עד כה. צעדיו לא השמיעו אף לא רחש בעודו צועד. האם אני רוח? שאל את עצמו האדם וצבט את עצמו ליתר בטחון. לא. הוא ללא ספק עוד חי.
הוא הגיע ל... חדר גדול במיוחד, כמו גרסה עוצרת נשימה לאולם נשפים ויקטוריאני שעצם הנוכחות בו מאיימת לגרום לחושך לקרוס. אף על פי כן, הוא המשיך לצעוד בעודו בוחן בזהירות את ה... קירות.
לא היה אור סביבו, אך גם לא היה חושך. מושגים גשמיים כאלה לא יכולים להמשיך להתקיים במקום כזה. הוא ראה - לא בעזרת עיניו, מוחו או חושיו האנושיים; פשוט בידיעה שהוא הולך ומודע לכל מה שקורה סביבו על אף ניסיונו הנואש להתעלם מכל דבר מערער.
ואז האדם נעצר. מולו הייתה... מראה. היא הייתה ענקית, גדולה יותר מהמבנה האנושי הגדול ביותר, יותר מהר האוורסט או השמש או אפילו הגלקסיה כולה. חרף זאת, היא הייתה בגובהו שלו, והוא ידע שלא גבה אפילו בסנטימטר אחד מאז ירד אל החוף.
האדם ניגש ל... מראה, פניו השתקפו מולו. אלו היו פניו שלו ועם זאת גם פנים שלא ראה מעולם. אולי נוכחים היו בעולם הקודם, בעצם. אולי בעולם שלפניו.
''איפה אני?'' הוא שאל את הפנים המוכרות והלא מוכרות. אף מילה לא יצאה מפיו. מילים אינן מתקיימות במקום שכזה, רק מחשבות מופשטות.
משלא שמע שום תשובה לשאלתו הלא נשמעת, המשיך להביט ב... מראה, בתקווה למצוא רמזים למיקומו. משהתרכז הצליח לגלות דברים נוספים על ההשתקפות המוכרת למחצה. הם היו כמעט אותו דבר. הם חלקו את הפחדים תהומיים, את החרדות והתשוקות הנסתרות שהודחקו אל התת מודע, הזיכרונות המחרידים והסיוטים... הם היו, בבסיסם, אחד.
אצבעותיו ליטפו את הריק שיצר את... המראה. מתנגשות בכלום. הוא היה הדבר האמיתי היחיד בכל המקום הזה, בן אדם, ולכן היה לא דבר מלבד שקר.
הוא בסוג של כלא, ההבנה חלחלה אליו. האם יצליח לברוח?
האם אדם יכול לברוח ממוחו שלו?

וואו.
פשוט וואו.
אין לי מילים.
נכנסתי לסוש"י כדי לפרסם קטע משלי, אבל עצרתי ונכנסתי לשלך, רק כדי לדעת על מה זה- ופשוט נסחפתי בסיפור. באמת. אין לי שום הערה, אפילו לא הקטנה ביותר. את כותבת מדהים, הרעיונות שלך מדהימים, ולקרוא את הקטעים שלך זה פשוט כיף. כמו לקרוא ספר שאתה לא רוצה שייגמר.