המשך ישיר של הקטע הזה ><
יאייי סוף סוף הארק של לוקה באיו הזה הסתיים!!! אם קראתם את הכל אני שמח ><
אני מאוד מרוצה מהסוף דווקא אני מקווה שגם אתם תאהבו אותו D:
הקטע הזה יצא 1889 מילים וזה 1889 מילים מושלמות שמתאימות לסוף לגמרי.
בכל מקרה תהנו!!!

---

כשליני התעורר, הוא לא היה בחדר שלו.
הוא הרים את הראש מהשולחן ושפשף את מצחו הכואב. הוא שוב פעם נרדם בספרייה, עם הפנים בתוך הספר.
הוא הסתכל על הספר שהוא קרא לפני שהוא נרדם. העמוד הפתוח כלל הסברים מפורטים על סיכה שיכלה להביא לכל מי שעונד אותה מזל טוב. ליני נאנח וסגר את הספר.
כבר מאז שהוא למד איך לקרוא, ליני ניסה לחפש כל מידע קטן בספרים על הטבעת המקוללת שההורים שלו תיארו. הוא ניסה לחפש בכל כך הרבה ספרים - ספרים על מיתולוגיות עתיקות, ספרים על מיתוסים ידועים, ספרי האגדות שפרמינט החזיק בחדר שלו ותמיד נתן בליני מבט עקום כשהוא שאל אותם למטרות מחקר. מדי פעם הוא אפילו בזבז את זמנו בספר מדע או שניים. אבל חוץ מכמה אזכורים קטנים, נראה שהטבעת הזאת קיימת רק בזכרונות של הוריו.
שזה היה גם מה שלינט נהגה להאמין בו. שהטבעת הזאת בכלל לא קיימת, ושאמא ואבא רק המציאו את כל הסיפור בשביל לתרץ למה אבא הוא כזה בן אדם נוראי. זה היה מגוחך, כמובן. לאף אחד מהם לא היה שום חוש דמיון בשביל להמציא סיפור שלם על טבעת קסומה. חוץ מזה, אמא לא הייתה שקרנית.
ליני הסתכל החוצה מהחלון. השמיים כבר התחילו להחשיך. אולי הוא בכל זאת היה צריך להקשיב ללינט ולוותר על החיפוש. זה במילא הרגיש כמו חיפוש שווא, והוא גם לא רצה להדאיג את נאביה כל יום כשהוא חזר מאוחר. במיוחד לא עכשיו, כשהיא הייתה בהריון.
ליני החזיר את הספר למדף והסתובב אל הדלת, אבל אז נעצר.
הוא לא היה לבד בספרייה.
הגבר הזר חייך כשהוא ראה שליני שם לב אליו. ״שלום, ליני.״
כל דבר בסיטואציה הזאת צעק לליני שמשהו ממש לא בסדר.
״מי אתה?״ הוא ניסה להשמע דורש, אבל הוא לא היה בטוח אם הצליח להסתיר את הפחד בקולו.
״מי אני זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה איך אני יכול לעזור לך.״ הגבר עצר לרגע, כאילו בשביל האפקט הדרמטי, לפני שהמשיך. ״התשובה לשאלה הזאת, היא שאני יודע איך למצוא את מה שאתה מחפש.״
ליני הרגיש איך הלב שלו מתחיל לפעום מהר יותר ויותר, אבל זה לא היה הכל רק בגלל פחד. האם יש סיכוי שהוא באמת…?
״על מה אתה מדבר?״ הוא לא נתן לשום רגש להחליק אל פני השטח. היה אסור לו להראות נלהב מדי מול אדם כל כך חשוד.
״אני יודע איך למצוא את הטבעת שאתה מחפש כל כך קשה,״ הכריז האיש. החיוך שלו התרחב כשהוא ראה איך עיניו של ליני נפערות. ״ואני מוכן להוביל אותך אליה. אני יכול אפילו לעזור לך לשבור את הקללה שהוטלה על אביך המסכן. אבל בתמורה, אתה תעשה לי טובה.״
כל הסיפור הזה הרגיש טוב מכדי להיות נכון.
״איזו טובה בדיוק?״ שאל ליני בחשד.
״אה, אני יכול לפרט על הפרטים כשנגיע אל היעד.״ האיש נופף בידו בביטול. ״כבר מאוחר. אתה בטח לא היית רוצה להיעלם ליותר מדי זמן ולהדאיג את כולם, נכון?״
ליני היסס לרגע. הוא לא היה בטוח שהוא היה יכול לסמוך בכלל על האיש הזה. אבל האיש הזה גם היה הרמז הכי גדול שהיה לו למציאת הטבעת. ואם הוא באמת דובר אמת, והוא היה יכול להסיר את הקללה. אם הוא באמת יכול להפוך את אבא שלו לנורמלי שוב…
ליני הנהן בנחישות. ״תוביל את הדרך.״

•••

למרות איך שהוא היה נראה, החבר לדרך של ליני היה מאוד פטפטן. הוא אפילו לא אמר את השם שלו, אבל כל הדרך האיש הזה דיבר על הכל ועל כלום - על החתול העצלן שלו, על זה שהוא אכל חביתה באותו הבוקר, על כמות הספרים שיש בספריות, על זה שאנשים לא מעריכים מספיק סיפורי אגדות (ליני היה חייב לספר על זה לפרמינט כשהוא יחזור, הוא החליט). הראש של ליני כבר התחיל לכאוב כשהאיש נעצר סוף סוף. ״הגענו.״
ליני ציפה שהיעד שלהם יהיה במערה חשוכה באמצע שום מקום, או כל מקום חשוד אחר, אבל הופתע לגלות שהאיש הוביל אותו לבית קטן לא רחוק מהעיר. הוא עקב אחרי הגבר כשזה פתח את הדלת וסימן לו להיכנס. ״ברוכה הבאה לביתי הצנוע.״ הוא הכריז.
הבית בהחלט היה צנוע, לא היה בזה ספק. הוא היה כל כך קטן, שכבר מהכניסה היה אפשר לראות גם את המטבח וגם את הספרייה. אבל זה לא היה בהכרח רע, החליט ליני. הוא רק לא הבין למה שהטבעת תהיה בבית של הבחור הזה.
ליני הבין בחרדה שאולי היה עדיף לו לסרב להצעה.
״אמרת שגם אתה צריך טובה, לא?״ שאל ליני. ״טוב, הגענו. מה אתה צריך?״
״ישר ולעניין, אני רואה,״ אמר האיש בחיוך וסימן לליני לעקוב אחריו. הם הלכו ביחד אל הספרייה. היא הייתה כנראה החדר הכי גדול בבית הזה, החליט ליני, עם מדפים שסודרו בצורת ח סביב החדר, ובמרכזה עמדו כמה עשרות מעמדים. חלקם היו ריקים, וחלקם החביאו בתוכם תכשיטים שונים. שרשרת, עגילים, צמיד. היו שם אפילו תכשיטים שליני לא זיהה מעולם. אבל לא היה לו זמן להתפעל מהכל - האיש טפח על כתפו והצביע על קופסת תכשיטים פשוטה שעמדה בצד, רחוק מכל השאר. ״הטבעת נמצאת שם.״
ליני הרגיש כאילו הדם שלו קופא. כל כך הרבה שנים הוא חיפש את הטבעת המקוללת הזאת, והנה היא כאן, ממש בהישג ידו. הוא אפילו לא שם לב שהוא הושיט ידו לפתוח את הקופסה לפני שיד גדולה תפסה בזרועו ועצרה אותו.
״אני במקומך לא הייתי עושה את זה. לפחות, עדיין לא.״
ליני הסתכל על האיש בבלבול. אפילו בתסכול. ״אז למה הבאת אותי לכאן, אם אתה לא נותן לי לקחת את הטבעת?״
אבל האיש לא ענה. במקום זה הוא חזר לספר את אחד המונולוגים המוזרים שלו. ״אתה יודע כמה קשה זה היה להביא את הטבעת הזאת למקום הזה, בלי שיכולתי אפילו לגעת בה? ההורים שלך היו אנשים יוצאי דופן, דבר כזה לא קרה לי לפני. כנראה הייתי צריך להיות זהיר יותר בבחירה שלי. אבל אתה מבין, הטבעת עדיין מקוללת, ואם הייתי נוגע בה בטעות, הייתי חוטף קללה בעצמי.״
ליני כמעט הפסיק להקשיב, אבל המשפט האחרון תפס את תשומת ליבו. ״אם היית נוגע בקללה, היא הייתה מקללת אותך?״ הוא חזר.
״זה נכון.״
״אז אם מישהו אחר יגע בטבעת, אבא לי כבר לא יהיה מקולל?״
״אתה חכם יותר ממה שאתה נראה,״ ציין האיש. ״כן, זה נכון. אתה יכול לעשות את זה אם אתה רוצה, לגעת בטבעת עכשיו ולקבל את הקללה בעצמך. אבל קודם אתה צריך לשאול את עצמך אם זה באמת מחיר שאתה מוכן לשלם.״
ליני עצר ושמט את ידו. הוא רצה לעזור לאבא לו - לכולם - כבר כל כך הרבה זמן, אבל המטרה שלו הייתה לשבור את הקללה. איך הוא יכול להציל את כולם אם הוא רק יביא את הקללה חזרה, בצורה אחרת?
״עדיין לא אמרת לי מה הטובה שאתה צריך.״ הוא אמר במקום, בניסיון למשוך זמן.
״אולי לקרוא לזה טובה זה לא נכון. זה יותר כמו… שיתוף פעולה. כן. אתה מבין, לשנינו יש את אותה המטרה - שנינו רוצים להיפטר מהקללה הזאת לתמיד.״
ליני הסתכל על האיש בחשד, אבל לא אמר כלום.
״אני יודע איך לעשות את זה, אבל בשביל זה אתה תצטרך לשלם מחיר אפילו גדול יותר מרק לקחת את הקללה על עצמך.״ האיש עצר לרגע בשביל לראות את התגובה של ליני - כנראה הוא מאוד אהב להיות דרמטי - לפני שהמשיך. ״אתה תצטרך לשלם על זה בחייך.״
ליני נרתע לאחור. ״רגע, מה?״
״אם אתה תיקח עכשיו את הטבעת, ונגיד שמישהו חיצוני יהיה כאן במקרה ויהרוג אותך, הם יהיו אלו שישאו עכשיו את הקללה, ולא הטבעת. וברגע שהם ימותו - כמובן, בתנאי שזה בנסיבות טבעיות - הקללה תמות יחד איתם.״
״אז אתה אומר שאני צריך למות?״
״אתה לא צריך לעשות כלום. זאת הבחירה שלך.״ נראה שהאיש ממהר להוריד מעצמו כל אחריות. ״במידה ותחליט שאתה מסכים, יש כאן מישהי שמחכה ממש בחדר הצמוד. ברגע שאקרא לה, היא תבוא לפה ותירה בך. במידה ותחליט שאתה לא רוצה, אתה תוכל ללכת לדרכך, ואני לא אטריד אותך או את האנשים הקרובים אלייך יותר לעולם. אבל אל תיתן לי להלחיץ אותך. אני רוצה שהבחירה הזאת תהיה שלך בלבד.״
וברגע הזה, האיש השתתק. כנראה הוא באמת לא רצה להטות את ההחלטה של ליני לכאן או לכאן.
ליני חזר להסתכל על הקופסה, וחשב שוב פעם על שתי האופציות שהאיש הציג. שתי הבחירות נראו לו נוראיות. איך הוא היה יכול פשוט להחליט למות? אבל באותה מידה, הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה על להמשיך לחיות עם הקללה. הרי היא לא פגעה רק באבא שלו - היא פגעה בכולם. אמא שלו נראתה אומללה כמעט כל הזמן. פרמינט נהג לשקוע בסיפורי אגדות בניסיון לברוח מהמצב, בזמן שלינט החליטה לנסות להכחיש כל קשר אל האיש שקרא לעצמו אבא שלהם. אפילו נאביה לא רצתה לפגוש אותו, והעדיפה להתרחק מהמקום בכל פעם שהופיע.
נאביה.
כמובן, נאביה. היא בטח כל כך דואגת לו עכשיו. הוא לא רצה להדאיג אותה, במיוחד לא עכשיו. כשהיא הייתה בהריון.
ליני חשב על התינוק שעדיין לא נולד. המחשבה על כך שהוא יוולד לכזה עולם נורא, שנשלט על ידי קללה כל כך זוועתית, גרמה לו לצער בלתי יתואר. הוא רצה להגן על הילד הזה ככל שהוא יכל - אפילו יותר מגבול היכולת שלו. והוא לא היה מוכן שהוא יוולד לעולם הזה רק בשביל לסבול.
האיש כנראה שם לב בשינוי במבט של ליני, כי הוא הטה את ראשו. ״הגעת להחלטה?״
אבל ליני לא ענה, ובמקום זה הושיט את ידו אל קופסת התכשיטים ושם את הטבעת על אצבעו.

•••

כשלוקה התעורר, הדבר היחיד שהוא הצליח להרגיש היה כאב בחזה שלו. כאב שהיה כל כך עז, שהוא בקושי הספיק לרכון מעל המיטה לפני שהוא הקיא.
הוא הרגיש רע. הוא הרגיש כל כך רע. כאילו כל האיברים הפנימיים שלו נלחמים אחד בשני למוות. הוא תהה האם הוא גוסס. הוא בטח גוסס. הוא היה צריך טיפול רפואי. הוא הסתובב לצד השני של המיטה, איפה שנטשה ישנה עם הגב אליו, והושיט את ידו בשביל להעיר אותה - אבל אז עצר. היא ישנה כל כך בשלווה, הוא לא רצה להעיר אותה. הוא כבר פגע בה יותר מדי.
המחשבה הזאת רק גרמה לחזה שלו לכאוב אפילו יותר. הוא ניסה להתיישב, אבל הראש שלו התחיל להסתחרר.
משהו באמת היה בכלל לא בסדר.
אבל לפני שהוא הספיק לחשוב אפילו על מה הוא צריך לעשות עכשיו, נשמע פעמון הדלת, חזק וברור.
״אוך, מי מצלצל בדלת בשעה כל כך מוקדמת?״ נטשה רטנה לידו. כנראה שהפעמון העיר אותה, חשב לוקה בצער.
משהו היה ממש לא בסדר.
״אני אלך לפתוח.״ הוא הכריז, וקם מהמיטה. החזה שלו עדיין בער, והראש שלו עדיין הסתחרר, והוא כמעט מעד כשהוא נעמד, אבל הספיק להחזיק את עצמו בזמן. ״תמשיכי לישון.״
״אתה בסדר?״
הקול של נטשה נשמע מוזר, אפילו קצת מודאג, אבל לוקה ביטל אותה בניפוף יד. ״הכל בסדר. אני בסדר.״ הוא ידע שהוא כנראה היה אמור להגיד לנטשה משהו - זה לא היה נורמלי, להרגיש לחץ כזה בחזה, אבל הוא לא רצה שהיא תדאג לו. זה לא הגיע לו. וזה גם לא הגיע לה. הוא גרם לה לדאוג כבר יותר מדי.
משהו היה ממש לא בסדר.
לוקה יצא מהחדר לפני שנטשה הספיקה להגיב. הוא מעד אל הדלת ופתח אותה בתנופה.
ושם הוא היה. לוקה לא ראה את הפנים האלו כבר יותר משני עשורים, אבל הוא היה יכול לזהות את האיש שעמד מולו בכל מקום.
זה היה האיש שהרס את החיים שלו.
החזה של לוקה התחיל לכאוב אפילו יותר מהמראה שלו. הוא רצה לרצוח אותו בו במקום, אבל לפני שהספיק לעשות צעד אחד הוא שם לב למה שהאיש הזה החזיק בידיו.
או יותר נכון, למי שהאיש הזה החזיק בידיו.
הכאב בחזה של לוקה גבר אפילו יותר, עד שזה נהיה בלתי נסבל. הוא הרגיש גם לחץ מוזר בעיניו.
האיש הטה את ראשו בבלבול. ״למה אתה נראה ככה? אתה צריך לשמוח. הבן שלך הקריב את עצמו בשביל לשחרר אותך מהקללה.״
רק עכשיו לוקה הבין מה זה היה הכאב הזה בחזה שהוא הרגיש מאז שהתעורר. התחושה הייתה זרה, אבל גם איכשהו מוכרת. בגלל שבתקופה אחרת ובעולם אחר, הוא הרגיש את אותו הרגש שהרגיש גם עכשיו.
עצב.
ובפעם הראשונה בעשרים וחמש השנים האחרונות, לוקה בכה.

הקטע הזה עצוב. הוא עצוב כי ליני מטומטם. והוא עצוב כי לוקה מטומטם. והוא עצוב כי זה הקטע האחרון שמציג את הטמטום שלהם בעולם הזה :< אני לא מוכן נפשית להיפרד מהם
אבל תוך כדי הקריאה מרגישים שהיה לך כיף לכתוב את זה וזה עושה גם לי כיף לקרוא את זה! אז נחמד מאוד

ליני יודע לקרוא???

אז הוא חנון כאן. הנחישות שלו מרשימה. איזה חבל שבסוף אף אחד מהספרים המשעממים האלה לא היה מה שעזר לו :(
ואיזכור של פרמינטטטט חמוד שלי יש לו ספרי אגדות

לוקה הוא לא בן אדם נוראי:( הוא פשוט אה יש לו קשיים. עם רגשות. שאין לו.
המממ אני יכול להבין למה יהיה קל ללינט לחשוב ככה. לפחות, יותר קל מאשר להתמודד עם העובדה שאבא שלה יכל להיות אבא נהדר ורק חוסר מזל מצד כולם היה אחראי לאבא שהיא קיבלה בסוף.
אבל באותה מידה היא באמת חושבת שנטשה ולוקה מסוגלים להמציא משהו כזה? נטשה פסיכולוגית והיצירתיות היחידה של לוקה הולכת על להחליט באיזו צורה לזלף קצף על הקפה בבוקר.

אאוץ לוקה.

ליני יכל להיות אבא כל כך טוב :<

למה הוא נשמע כמו פדופיל
סליחה

הוא כ"כ דרמה קוויןןן מה הוא עושה במבוכים ודרקונים

ליני יודע לחשוד באנשים! הוא התבגר

ניובי מדבר על לוקה מרגיש כאילו כל חלומותיי כניוקי שיפר מתגשמים

הוא כל כך אלגנטי

אין לי מה לומר אבל אהבתי אז אני מצטט

הצילו העובדה שהוא אף פעם לא יחזור

ניובי תמיד מחייך

אני רוצה ספריה כזו משלי
וממתי אתה ככה טוב בלתאר דבריםםם התיאור הזה מהמם

*שלי :0

אאוץ'.

*שלו?

הלב שלי נסדק

הלב שלי נסדק.
ברצינות שאני מרגיש כ"כ אמוציונלי עכשיו. ליני טוב מדי בשביל העולם הזה הוא לא ראוי לכל זה :< הוא צריך לקבל את הזכות להזדקן עם נאביה ולגדל את הילדות שלו לבגרות ולחיות ולמות בגיל מבוגר כשהוא מוקף בכל האנשים שהכי אוהבים אותו בעולם:<
לא באיזה גיל עשרים בבקתה מבודדת ולבד
זה פשוט כל כך לא הוגן

כן נשמה זה נקרא רגשות

הוא מרגיש צער!!!

ואנשים אומרים שהרומנטיקה מתה

ניובי יא חתיכת מטומטם חסר רגישות אני מבין שגדלת בחור אבל זה לא מה שאתה אומר לאבא שהבן שלו בדיוק מת

אני בוכה איתך.

זה היה מושלם. אם הייתי יכול לצטט את כל החלק של לוקה הייתי עושה את זה וגם ליני היה נהדר!!!
פשוט התעלית על עצמך בקטע הזה
הוא בטופ שלי ממש ליד מג'יקל מירור ><
אני אקרא את זה בכל פעם שארצה לבכות