אני יושבת בפינת הכתיבה שלי, המפלט שלי מהעולם, בארון הבגדים של אמא ואבא. פעם הייתי באה לכאן כי הייתי בטוחה שאמצא ארץ קסומה במעמקי הארון, שהחושך החמים יהיה השער שלי להרפתקה מופלאה. היום אני מבינה שגם אם נרניה לא תופיע בין המעילים אני יכולה ליצור כאן בועת קסם משל עצמי.
המחברת שלי מונחת על רצפת הארון, מחכה שאמשיך את הסיפור האחרון שלי - האביר חושב שהוא עומד למצוא את מאורת הדרקון ולהציל את הנסיכה. אתמול התקדמתי המון כי היה סוף שבוע, אבל היום היה יום לימודים ומיד אחריו היה לי חוג, כך שרק עכשיו יש לי הזדמנות להתקדם בסיפור. אני נושכת את קצה העיפרון וקוראת מחדש את המשפט האחרון שכתבתי - המנהרה החשוכה נפתחה לפניו והפכה למערה ענקית שקריסטלים נוצצים כיסו את כל קירותיה; בהחלט לא מה שהוא ציפה לראות במקום משכנו של היצור המרושע.
אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין איך הקטע ימשיך, יש לי רעיון כללי לאן אני הולכת איתו - הנסיכה עצמה היא הדרקון, והיא נמצאת כרגע במערה בצורתה האנושית. הממ. האביר צעד בזהירות לתוך המערה, נצמד לזקיפים למקרה שהמפלצת תופיע. להפתעתו לא היה זכר לדרקון, אף על פי שכל הדרך לכאן - ההרים, היערות, סיפוריהם של תושבי הממלכה - הייתה חרוכה מאש הדרקון. ובמרכז המערה... שכבה הנסיכה, מחוסרת הכרה, שיערה הבהיר פזור סביבה כמו הילה.
זמן לאחד בין האביר והנסיכה. האביר כרע לצדה של הנערה, ליטף בעדינות את לחייה והצמיד שתי אצבעות לצווארה - היה לה דופק. הוא נאנח בהקלה, לרגע פחד מהנורא מכל. "נסיכה?" הוא שאל בנימה מתחננת כמעט. "פקחי את עינייך..."
צעדים מחוץ לארון מקפיצים אותי. "מתוקה, ארוחת הערב תהיה מוכנה בקרוב!"
אלוהים אדירים, אמא! כמעט דפקתי את הראש בקיר של הארון...! "אני תכף באה!" אני משיבה. אני לא אספיק לסיים לכתוב את הקטע היום אם כך... אולי זה לטובה, עדיין לא החלטתי מה תהיה השורה התחתונה של הסיפור. זה יכול להיות סיפור על קבלת האחר - הנסיכה תגלה לאביר שהיא הדרקון, שאביה המלך כלא אותה כדי לדכא חלק ממנה והיא בסך הכל השתנתה כדי להימלט, והאביר יחבק את כל-כולה; או שזה יכול להיות סיפור אפל יותר, על רדיפה ואלימות - האביר יקבע שהכוונות של הנסיכה לא משנות, שעצם היותה מפלצת שולל את זכותה להתקיים, והיא תיאלץ להילחם בו או לנוס על נפשה.
אני מגששת אחר העיפרון שנפל מידי - באמת תודה, אמא! - וחוזרת למחברת שלי. עפעפיה של הנסיכה רפרפו, והיא פקחה את עיניה בגניחה של כאב קל. "זה אתה," היא מלמלה. "באת... לעזור לי?"
"כמובן," האביר אחז בידה. "הבטחתי בעבר למסור למענך את חיי. וכשהדרקון חטף אותך מן המגדל נשבעתי לאביך שאחסל אותו ואשיב אותך בבטחה הביתה."
הנסיכה השפילה את מבטה. "אבי לא סיפר לך, אם כך," היא לחשה. "אולי מוטב כך. הרי זה ייתן לי הזדמנות לספר לך את האמת בעצמי." היא פגשה במבטו, נחישות יוקדת בעיניה. "בורכתי מלידה בקסם שנותן לי לעשות דברים מדהימים," היא פתחה. "אני מסוגלת לעוף, נשקים פשוטים אינם יכולים לפגוע בי, ואני יכולה אפילו לזמן אש כדי להגן על עצמי. אבל... אליה וקוץ בה," הנסיכה חייכה בעוגמה. "כדי להשתמש בכל הכוחות האלה עליי לשנות צורה. הדרקון לא חטף אותי משום ש... ובכן, אני עצמי הדרקון."
האביר הביט בה המום, לא מסוגל להוציא הגה. "אבי שנא את הכוח שלי," הנסיכה המשיכה, "הוא חשב שאני טמאה בגללו, ניסה להחביא אותי במצודה מעשה-ידי-אדם שלו ולאלץ אותי להיות אנושית בלבד. כשסירבתי להתכחש לחלק בי שהיה הדרקון הוא... ניסה... לפגוע בי. וכשברחתי הוא שלח אותך לחסל אותי - בעיניו מוטב להתאבל על בת מאשר להניח לי לחיות בתור מי שאני באמת." הנסיכה מצמצה בניסיון לסלק את הדמעות מעיניה, ובמאמץ אחרון חייכה אל האביר בהבעה מלאת תקווה. "אבל אתה לא כמוהו, נכון? אתה לא תפגע בי."
דפיקה עדינה על דלת הארון גורמת לי להרים את ראשי מהדף. אמא פותחת את הדלת באיטיות כדי להניח לעיניי להסתגל לאור. "האוכל מוכן מתוקה," היא אומרת.
אני מניחה את העיפרון כמו סימניה במחברת, סוגרת אותה ומניחה אותה בחרדת קודש במקומה הקבוע בפינת הארון. אני אסיים את הקטע מאוחר יותר הערב, או אולי מחר בצהריים. תלוי כמה עייפה ארגיש אחרי הארוחה, ואם אצליח להחליט איזה סוף אני מעדיפה לכתוב.