גשם זלעפות ירד בחוץ.
ג'ני רוברטס התיישבה בתחתית ארון הבגדים שלה, מצונפת בתוך עצמה.
היא לא הייתה נערה מיוחדת, חוץ מזה שהוריה נטשו אותה. שערה השחור החלק, עיניה החומות העמוקות ועורה הבהיר השוו לה מראה של נערת רוק, למרות שרוב הזמן נהגה ללבוש בגדים צבעוניים וזרוקים.
היום היה יום ההולדת שלה, ושוב אף אחד בבית היתומים לא זכר. מקום המפלט האחרון שנותר לה היה האחרון הישן בחדרה, את כל השאר השרת חסם.
ג'ני הוציאה את האוזניות שלה מכיסה והדליקה מוזיקת ימי הולדת, אך זה רק גרם לה להיות עצובה יותר. היא החליפה למנגינה שקטה.
היו שלושה דברים שתמיד הייתה לוקחת איתה לכל מקום: האוזניות שלה, מחברת השירבוטים שלה והטלפון הנייד שלה, רק כי היה הכרחי לאוזניות.
היא הוציאה מתיקה גם את מחברת השירבוטים שלה ופישפשה בכיסיה בחיפוש אחר עיפרון.
כשלבסוף מצאה היא מצאה לעצמה תנוחה נוחה יותר בתוך הארון, הניחה את המחברת לפניה והחלה לצייר.
לאט לאט ציורה קיבל צורה, וכעבור כמה רגעים התברר שזו עוגה דו-קומתית מצופה בסירוף שוקולד נוזלי ובסוכריות צבעוניות, ומעוטרת ב-13 נרות דולקים.
אולי זו הסיבה ששכחו את יום ההולדת שלי, חשבה, 13 זה מספר שמביא מזל רע...
לאחר כמה דקות של ציור מסיבת חלומותיה, נמאס לג'ני לצייר והיא הפכה את הדף, נושכת בעדינות את רצה עפרונה וחושבת מה לעשות.
לאחר כמה רגעים צץ רעיון במוחה והיא התחילה לכתוב לעצמה שיר, לכבוד יום הולדתה.
צלילי הגשם הדופק בחלונה הפריעו לה להתרכז, והיא מחקה את כל מה שכתבה והתחילה לחשוב מחדש.
שוב צץ רעיון במוחה, והיא התחילה לכתוב מחדש.
סיפורה של נערה. זה מה שהיה כתוב בכותרת.
היה הייתה פעם... שוב חוסר המוזה תקף אותה.
היה הייתה פעם נערה בשם ג'ני רוברטס. היא לא הייתה מושלמת, אך גם לא גרועה במיוחד. היא הייתה סתם עוד נערה יתומה. המילים נכתבו במהירות על הדף.
בלי לחשוב ג'ני המשיכה. היא כתבה, וכתבה, וכשלא היו לה רעיונות היא החליפה את השיר ששמעה באוזניות כדי לקבל השראה ומוטיבציה מחודשת.
"ג'ני?" היא שמעה לפתע קול עמום מבעד לאוזניות והורידה אותן, מאזינה בשקט.
"ג'ני? איפה את?" עכשיו ג'ני הבינה שזו חברתה הטובה בל שמחפשת אותה.
"אני..." היא נסתה למצוא תירוץ. "בדיוק יצאתי מהמקלחת! אני אצא אלייך עוד 2 דקות."
"את לא בארון במקרה?" שאלה חברתה בצחוק, וג'ני הבינה שהיא כנראה מכירה אותה יותר מידי טוב.
"את באמת מכירה אותי יותר מידי" היא נאנחה ויצאה מהארון.
חברתה לינדה ציחקקה.
"איך את נכנסת לשם בכלל?" היא שאלה בחיוך.
"נכנסת..." עניתי. "טוב, ועכשיו. למה קראת לי?".
"יש לי משהו להראות לך" היא קרצה ורצה, מושכת אותי בידי.
לבסוף הגענו אל חדר האוכל, ולינדה קשרה פיסת בד אטומה על עיני.
"את רואה משהו?" היא שאלה.
"שחור, זה מה שאני רואה" עניתי לה. "אפשר להכנס כבר?"
"חסרת סבלנות..." היא צחקה ופתחה את הדלתות. היא גררה אותי למרכז החדר ועזבה אותי.
עברה דקה, עברו שתי דקות וכלום לא קרה. ג'ני התחילה לחשוב שזו סתם מתיחה ושגם לינדה כבר לא חברה שלה.
היא הורידה בזהירות את פיסת הבד מעיניה, וברגע שפקחה את עיניה שמעה צרחת "הפתעה!!!" וקונפטי התפזר עליה.
כשניערה את כל הקונפטי משערה והפסיקה לצחוק הביטה במתרחש. לפניה עמדו ג'ון, בן, מירנדה ולינדה חבריה, ועל השולחן שמולו עמדו ניצבה עוגת שוקולד מקושטת במרציפן ובקרם.
ג'ני רצה וחיבקה את כל חבריה. "לא שכחתם אותי" דמעות עלו בעיניה.
"ולא נשכח אותך אף פעם" אמר בן ותפח לי על השכם. "יום הולדת שמח ג'ני!" קראו כולם.