כתבתי את הסיפור הזה לפני כמה חודשים בעקבות צפיה בסרטון הזה ובעיקר בזמן 2.22. אין צורך לראות כמובן. אממ... מקווה שתאהבו.
***


בהתחלה אנשיה של סלינאדור ריחמו עליהם, על המתים המלכים. אותן נשמות אומללות שנידונו להלך לנצח בגוף מרקיב ומתפורר, משוטטות אחר דבר מה שאינו ניתן למציאה. לפעמים האל-מתים היו מביטים בבני התמותה כרוצים לומר דבר מה, אך רק אנחת ייאוש מתגלגלת בוקעת מפיהם, גם אם נשאר ניצוץ של עצמיות בגופם המרקיב, לעולם לא היו יכולים להשתמש בו ולהביע את עצמם.
אנשיה בני התמותה של סלינאדור היו מביטים בהם ברחמים, חלקם היו לוחשים תפילה חרישית שאותם אומללים ימצאו נחמה בקרוב. כולם, מי אדיב יותר ומי פחות, פינו להם את הדרך ולא הפריעו להם בשיטוטם ובכמיהתם האינסופיים.
ואז, יום אחד, הכול השתנה. לא ברור מה קרה, אך התוצאות של אותו אירוע היו הרות גורל.
''הם היו אנשים רעים, לכן האלים קיללו אותם להיות ככה''. לחשו אמהות וגוננו בגופן על ילדיהם בכל פעם שמת מהלך עבר לידן.
''ת'זהרו מהם''. סיננו גברים שתויים והביטו בחשדנות בפרצופים החיוורים שבהו דרך החלון באש הדולקת. ''אומרים ש'ם ישתו ת'דם ש'ך ויהפכו ת'ך לאחד מהם''.
''אנ' שמעתי ש'ם אוכלים מוחים''. היו חבריהם השתויים אף יותר משיבים להם, בעודם מנחיתים את כוס השיכר בחוזקה עד הדלפק, ''אנ' אומר 'כם, עד 'לא יסתלקו, יהיה פה מה זה מסוכן''.
''צריך לגרש אותם''. צעקו זקנות ונופפו במקלותיהן באיום, ''הילדים שלנו לא בטוחים עד שהמתים לא ימותו סופית''.
מוכרים, מכשפות וכל מיני אשפים החלו להציע מוצרים שונים שיענו על דרישות הקהל. פטנטים מוזרים שתפקידם היה להרחיק את המתים המהלכים.
''זה לא מספיק''. רטן גבר גדל גוף ומחה את מצחו המיוזע במטפחת רקומה, ''תקשיבי, גיברת-'' אמר לרוכלת חסרת שיניים בשוק שהציעה לו מוצרי הגנה, ''-הגנה זה טוב ויפה, ככה מיד אמרתי. אבל מה יעזרו שומים? משומים מכינים מרק, גיברת, לא שרשרת לתלות על הילדים. אני אומר לך, הדרך היחידה לפתור ת'בעיה היא להרוג אותם''.
''אני חושב שמבחינה מוסרית, זה הדבר הראוי ביותר לעשות''. נאם כוהן הדת בדרשה השבועית שלו, ''אם נהרוג אותם היום, הם לא יאיימו על ילדינו מחר. השאלה היא, איך להרוג את יצורי הגהינום המעוותים הללו שנשלחו על ידי אלי השאול? ובכן, זכרו את דברין של הקדוש מאגינוס! רק בזכות חמשת האלים שלנו, יש לנו תקווה. הם המוסר שלנו וחיינו!''
בלתי אפשרי להרוג דבר שממילא אינו חי, לכן, החליטו פה אחד לקבור אותם בבורות. בורות גדולים כל כך שלעולם לא יצליחו לצאת מהם.
האל-מתים לא יכלו לעשות דבר, רק להביט בתוגה בחפירות של מה שבקרוב יהיה הקבר שלהם לאורך כל חיי המוות שלהם.
''קברנו 'תם!'' הכריזו הגברים השתויים של סלינאדור, בלילה שבו שהמבצע הוכרז כהצלחה מסחררת, ''ה'פלצות 'כשיו בקבר''.
אולם, למרבה הפלא, הם פספסו אחד. אחת, ליתר דיוק. ילדה קטנה שהייתה חיה כמו שהייתה מתה. באותו לילה שטוף אלכוהול מבחינת הגברים, היא ישבה על ערמת האדמה שהכילה את עמיתיה המתים המהלכים, היא לא תוכל לעזור להם כרגע. היא ישבה בשקט, לא מוציאה אף לא אנחה קלה. פניה החיוורות הביטו אל העיירה החוגגת. עיניה בהו בכמיהה עזה יותר מהמוות בבתים שמארובותיהן יצא עשן ודרך חלונותיהם יכלה להבחין באש הבוערת באח.
רגליה זזו קדימה ואחורה, כאילו לצלילי מנגינה שרק היא מסוגלת לשמוע. לאורך כל הלילה היא המשיכה לשבת ולצפות. משום שהדבר האמיתי שהמתים המהלכים נכספו אליו לא היה דם או מוחות, הם רק רצו חום.
אבל בני תמותה לעולם לא יבינו עד כמה קר חיבוקו של המוות.
הם לעולם לא יבינו עד כמה נורא עד כאב להיות בעל נשמה יפהפייה שזוכה אך ורק לחשדנות.
הם לעולם לא יבינו את המשמעות של קבר נצחי בגוף מקריב ובאדמה מצחינה.
זוהי האמת, בני האנוש הם המפלצות האמיתיות.

טוב, ביקשת ממש בח"מ ומי אני שגיד לך לא?
איזה סיפור, התרשמתי ולא בפעם הראשונה, סיפור עצוב קצת, ויפה. מעניין אותי אם חום חיצוני כמו אש באמת יכול לעזור להם, הרי הקור טבוע בהם. בעצם, זה שאין להם חום גוף לא אומר שהטמפרטורה החיצונית לא משפיעה עליהם, ההפך אפילו.
טוב, לא משנה. אני ממש אוהבת את הכתבה וגרמת לי לחשוב קצת, אנחנו באמת יכולים להתנהג כמו מפלצות לפעמים.
מרגיש לי קצת שלא קיבלתי מספיק רקע למקרה, איך זה התחיל, למה, והאם באמת הם פשוט ימשיכו לנצח לשוטט או שהגוף שלהם יפסיק מתישהו לעבוד.

מקווה שזה מספיק כי אני צריכה לגמור פה.
תפרסמי עוד.

טוב אז
זה קטע מעולה. פשוט מעולה. אבל לקטעים שלך לרוב יש הרגשה שגורמת להם להיות פי עשר יותר טובים. זאת אומרת, בפני עצמם הקטעים מעולים. כתיבה טובה, רעיון טוב - אבל ברוב הקטעים יש משהו נוסף, משהו קצת מעבר, ובקטע הזה לא היה. אז נהניתי לקרוא אותו, מאוד נהניתי, והוא קטע פצצה, אבל היה חסר כאן המגע האחרון, וזה קצת אכזב אותי.