"ברוכים הבאים לסִיזְהֶלְם - העיר שלא תרצו לעזוב!" הכריזה האישה הצעירה בכניסה לפונדק בתור קבלת פנים. החיוך שלה היה רחב מדי, סינדי החליטה, ביחס למישהי שעבדה במשך מספר שעות ביום בשירות לקוחות. סינדי עצמה עבדה זמן קצר כספרנית וחשה שהיא מאבדת עוד טיפה מהרצון לחיות עם כל מבקר שפנה אליה עם שאלה טיפשית או בקשה בלתי-סבירה.
לעומתה אליס, אחותה של סינדי, ובן הזוג שלה וויליאם, נראו עליזים באותה המידה כמו עובדת הדלפק. "התוכנית היא להישאר למשך שבעה לילות," אמרה אליס, "אך אם סיזהלם תמצא חן בעינינו אין סיבה שלא נישאר לזמן נוסף!"
סיפורים נלהבים מפי מבקרים שהמליצו על ההמצאה החדשה, רכבת הרים! או על האוכל המשובח והמגוון שהוצע במספר מסעדות, וכמובן האמירה הנחרצת: "יום אחד לא מספיק כדי לחוות את כל נפלאות סיזהלם, כדאי לשכור חדר בפונדק!" שיכנעו את בני הזוג לבלות שבוע שלם בעיירה ה… מיוחדת. סינדי לא הבינה כיצד אנשים יכולים לחיות בעיר כזו, שמרגישה כמו מופע בידור יותר מאשר מקום המיועד למגורים.
סינדי הניחה יד על זרועה של אליס. "עייפות נחה עליי," אמרה בהתנצלות, "מוטב שאלך לישון כעת."
"כבר?" אליס הביטה בה בהפתעה, מפנה אליה את מלוא הקשב שלה בזמן שוויליאם שילם בעבור שני החדרים. "הצטרפי אלינו לארוחת ערב, לפחות!"
סינדי נדה בראשה. "הארוחה ברכבת הספיקה לי." במהלך הנסיעה הוגשו ארוחות גדולות להפליא; החמימות-שאחרי-ארוחה עדיין הורגשה בגופה, למרות שעברו שלוש שעות. "הרי את יודעת עד כמה נסיעות ארוכות מכבידות עליי," הוסיפה בחיוך מתנצל. "לילה אחד של שינה טובה יספיק על מנת שאתאושש." וויליאם ואליס נופפו ואיחלו לה לילה טוב בעודה עולה לחדר.
חדר השינה היה קטן, אך מרווח ונוח יותר משציפתה סינדי - המיטה הייתה רחבה מעט מהמקובל, שולחן כתיבה היה ממוקם במרחק כמה צעדים מהמיטה, החלון נפתח בקלות ולא היה זכר לכתמים על הווילונות. סינדי לא טרחה להחליף בגדים לכתונת-הלילה שלה, והסתפקה בפשיטת השמלה היומיומית. היא קרסה בבגדיה התחתונים על המזרן ושקעה בשינה עמוקה.
יצור איום נורא גהר מעליה, פיו מלא-השיניים נוטף ריר. הוא חרחר וינק משהו כסוף מתוכה. היא הייתה קפואה, לא מסוגלת לקרוא לעזרה או אפילו להתיק את מבטה מהמפלצת. קול אחר לחש באוזניה, "קְ'סוּלְפּיטֶל צמא לעוד," שוב ושוב עד שהמילים איבדו משמעות. היא התרוקנה, עוד ועוד ועוד…
היא התעוררה מעט לפני עלות השחר. סינדי שפשפה קורי שינה מעיניה, חשה עייפוּת מזוויעה, פיהקה והתמתחה. הסיוט המשונה הותיר אותה עייפה לפחות כפי שהייתה אמש. כמה משונה, חשבה, מעולם לא היה לה חלום כה סוראליסטי.
לבושה בבגדים נקיים, סינדי יצאה למסדרון ונקשה על דלת חדרם של אליס וויליאם. לאחר כמה דקות של חוסר מענה התייאשה סינדי וירדה לקומת הקרקע לארוחת בוקר.
"בוקר טוב!" בירכה אותה המארחת שקיבלה את פני החבורה יום קודם לכן, בחיוך ועליצות שעוררו בסינדי מחשבות אלימות. "איך היה הלילה הראשון אצלנו?"
מחריד, רצתה סינדי לענות, אך הנימוסים שהוחדרו בה על פני שנים גברו עליה והיא השיבה, "המסע ודאי התיש אותי יותר משחשבתי, לילה אחד לא הספיק עבורי."
"אני מצטערת לשמוע. יש כל כך הרבה מה לעשות בעיר שלנו, אבל כמובן שהמגוון לא משנה אם אין לך מספיק מרץ…" האישה נראתה עצובה מעט, כאילו היא עצמה קיוותה שסינדי תלך לכמה שיותר אטרקציות היום. "הו, שכחתי לתת לכם משהו אתמול!" היא קפצה, שלפה עלון נייר ממאחורי הדלפק והושיטה אותו לסינדי. "יש כאן מפה של האזור התיירותי בעיר, ופירוט על כל ההנאות שיש לסיזהלם להציע. רוב האטרקציות פועלות בשעות אחר הצהריים והערב, כך שאם תחושי עייפה תוכלי לישון קצת אחרי ארוחת הצהריים ועדיין להספיק למגוון הנאות."
סינדי תהתה אם תוכל לישון בשקט בצהריים. זיכרון הריר הנוטף על פניה והתחושה שמשהו נשאב מתוכה העביר רעד בגופה. לפתע היא חשה פגיעה מאוד. "מוטב שאבדוק מה שלום אחותי," אמרה בהתנצלות ועלתה חזרה למעלה. היא נקשה על הדלת פעם נוספת, המתינה רגע, ומשלא נענתה ניסתה את הידית וגילתה להפתעתה שהדלת לא נעולה. אליס תמיד נעלה את חדר השינה, במיוחד כאשר חלקה אותו עם וויליאם. סינדי פתחה את הדלת, נזהרת שלא להרעיש.
אליס וויליאם שכבו על גבם, קפואים. מעליהם עמד אותו יצור שסידני ראתה בסיוט שלה: גוף מוצק, שנראה כאילו נחצב מסלעי בזלת; עשר גפיים - שתי האחוריות ייצבו את היצור, שלוש מכל צד לכדו את וויליאם ואליס תחתיו, ושתי הקדמיות הצמידו בכוח את ראשיהם אל הכר, מונעות מהם לזוז; שלוש העיניים הצהובות של היצור ברקו בחשכה בסיוט של סינדי, וכעת נראו כמו ענברים שקובעו לתוך ראשו של היצור - אחת על המצח ושתיים בצדי הראש, אחת מהן התמקדה כעת בסינדי בעוד השתיים האחרות המשיכו להביט על הטרף; פה רחב מדי, בעל שתי שורות שיניים, היה פתוח, ולתוכו נשאבו ערפילים כסופים מתוך פיהם הפעור של שני הקורבנות.
סינדי הייתה קפואה מלבד הרעידות של גופה, ולא הייתה מסוגלת לברוח גם אילולא יד הייתה נכרכת סביבה מאחור ומטפחת עם חומר בעל ריח חריף הוצמדה לאפה. גופה של סינדי פרפר בניסיון נואש להילחם במי שתקף אותה מאחור, אך מהר מאוד היא קרסה ושקעה באפלה.
כשפקחה את עיניה בשנית מצאה את עצמה סינדי מתחת לאדמה, יצור נוסף עמד מעליה ושאב ממנה את אותו הענן הכסוף. "מספיק," פקד קול, והיצור נסוג. "אין טעם להרוג אותה כל כך מהר."
סינדי נאבקה למקד את מבטה, אבל הראייה שלה הייתה מטושטשת וכל גופה כאב.
"אם נהרוג את התיירים מוקדם מדי, קְ'סוּלפּיטֶל לעולם לא ישבע מספיק כדי להתעורר," המשיך הקול.
"שותי-הנפש הם שליחי האל שלנו," נזף בו קול אחר, מוכר; קולה של האישה מהפונדק. "אתה מעז לפקפק בחושים שלהם?"
"העובדה שהם שליחי האל לא משנה את העובדה החשובה יותר - הם חיות, המהות שלהם היא לאכול ואין להם את ההבנה שבני אדם מתים אם שואבים מהם יותר מדי מהר מדי," התעקש בעל הקול התקיף. "שינה היא מצב פגיע, רק ככה אנחנו יכולים לשאוב נשמות ולהחיות את האל שלנו. אסור לנו לייבש את הבאר שאנחנו שואבים ממנה."
ידיים נכרכו סביב גופה החלוש והמרוקן של סינדי. קולה של האישה מהפונדק נשמע קרוב יותר כשדיברה: "אני אקח אותה לחדר מנוחה."
סינדי נישאה עמוק יותר לבטן האדמה, ונדחפה בגסות לתוך מה שהרגיש כמו ארון קבורה יותר מאשר חדר - היא נפלה על גבה על משהו מרופד והדלת נטרקה מעליה, מותירה אותה לשכב בחושך. ההבנה שתמות שם נחתה עליה במלוא כובד משקלה, ולא נותר לה דבר לעשות מלבד לישון ולקוות שתמות בשנתה משאיבת-יתר במקום להירצח בעודה ערה. היא עצמה עיניים, בכתה, ונרדמה בעיר שלא מתעוררת.