למרות הפרומפטים החמודים שהשתמשתי בהם, זה סיפור אימה. התוכן, בהתאם, מדורג R
-
ארוחת הבוקר הייתה מתוחה, אבל לא מהסיבה שהטרידה אותי. אני, קערה תמימה, הייתי עדה אמש לפשע איום ונורא. על סכין המטבח, אותה לא הכרתי היטב משום שמעולם לא השתמשו בשתינו בבת אחת, מכפה להיות שותפה לפשע. ממקומי על השיש ראיתי אותה רועדת בכיור, נקייה מהדם. ובתוכי... נחו הראיות.
בזמן שאני דאגתי, הבעלים שלנו ישבו ואכלו ארוחת בוקר בדממה. דיירי הבית, הפושע ואשתו. הצליל היחיד שמילא את החלל היה נקישות הסכו"ם כנגד הצלחות או השולחן.
"זה לא מוצא חן בעיניי," סיננה האישה. "ברור לך שהאיש שגר עכשיו ממש מעבר לגדר שלנו - שהיא לא מאוד גבוהה, להזכירך - הפסיק סתם לצעוק עלינו, ועכשיו הוא מאיים עלינו. מאיים! אתמול הוא העז לנופף בבקבוקון מים קדושים מול הפרצוף שלי!" היא נראתה מותשת. רציתי לנחם אותה כמו שאני יודעת בדרך כלל - עם עוגיות שוקולד, ולא העוגיות הטמאות שמילאו אותי כרגע. "כל הסיבה שעברנו לעיר זה כדי שלא ירדפו אותנו כאילו אנחנו מפלצות," האישה נאנחה.
"כמו שאמרתי לך," הפושע חייך בנועם - תהיתי אם הוא בחר לחייך בלי לחשוף את הניבים החדים שלו כדי להדגיש את העובדה שבמבט ראשון הזוג נראים כמו אנשים רגילים, או אם רצה להסתיר שאריות מהארוחה הלילית שנדבקו לשיניו - "דיברתי איתו, והוא הבטיח שלא להטריד אותנו יותר. הסברתי לו שאנחנו שותים רק את הדם של חולדות, יונים ועוד מטרדים בסביבה הקרובה."
"אה," הופתעה האישה. "זה... טוב, אני מניחה." היא הסיטה את מבטה לעבר החלון המכוסה בווילון להגנה מפני השמש, וכשמבטה נח עליי התחננתי שתשאל את בן הזוג שלה שאלות נוספות - מדוע חשף את זהותם הסודית? היכן השכן עכשיו? מתי הספיק לדבר איתו? אבל היא רק הרימה גבה לעומתי ופנתה אליו בשנית. "מתי הספקת להכין עוגיות?"
"היה לי קשה להירדם," הוא השיב במשיכת כתפיים. כמובן שהיה לו קשה; ראיתי איך גורר את גופת השכן החשדן פנימה, ואז מבתר אותה לחתיכות ומחזיק כל איבר מדמם מעל הבצק אותו הכין כמה ימים לפני כן - לדבריהן של חברותיי הקערות, בזמן שאני עוד הייתי במדיח.
האישה קמה, ניגשה אליי והושיטה את ידה לאחת העוגיות שנחו בתוכי. לא, רציתי לצעוק, אל תאכלי אותה, עבדת כל כך קשה כדי להיגמל מדם אנושי!
אבל היא לא שמעה אותי, ונגסה בעוגייה. היא המהמה בהנאה. "מה זה, יש בפנים מייפל? זה הרבה יותר מתוק מבדרך כלל, אבל לא מרגיש כמו סוכר."
"אני מנסה מתכון חדש," הפושע התענג על תגובתה של אשתו. "זה בסדר? לא סמיך מדי? דאגתי שזה יתערבב רע עם הבצק והטעם ייצא מוזר."
"טוב, אלה עוגיות שונות, אבל מוזר? רע? בכלל לא," הרגיעה אותו האישה. היא הצביעה עליי. "אכפת לך שאני אקח את הקערה איתי לפינת עבודה? יש לי פגישת זום מלחיצה עם אחת הבכירות."
"מי זאת?" שאל הפושע. "רוצה שאני אדבר איתה גם? זה עזר עם השכן."
"לא, אני אסתדר," היא לקחה אותי איתה, ועצרה רק לרגע בדרך כדי לנשק את ראשו. "תודה בכל מקרה, מותק."
"הכל בשבילך," הוא השיב, ולפני שנלקחתי מעבר לפינה ראיתי את ההבעה המחושבת שבה ועולה על פניו.

אחלה סיפור, אין לי יותר מידי מה להגיד כי זה רק הפרק הראשון.

אני ממש מחכה להמשך.