חושך.
זה כל מה שעיני הפקוחות הצליחו לראות.
דממה.
זה כל מה שאוזניי הרגישות לרעשים לאחר השינה הצליחו לשמוע.
בדידות.
זה כל מה שיכל לחוש ליבי.
הזדקפתי לאט לישיבה, מבחין בכך ששכבתי בצורה מוזרה ביותר על הקרקע המרוצפת שיש- ישר כמו סרגל.
התרוממתי על רגלי והבטתי סביבי. אף רוח לא נשבה, אף קול לא נשמע ואפילו צעדי שלי לא הקימו רחש.
לאחר שעיני הסתגלו לחשכה סרקתי את החדר בו עמדתי בייתר הבחנה. הרצפה המשובצת בשחור לבן בהקה באור שלא היה קיים. שברי חרס ואבן ענקיים היו פזורים סביבי באקראיות, וקירות האבן החלקים ומכוסי הווילונות העדינים השרו על החדר תחושה של מחנק למרות גודלו העצום.
לאחר כמה דקות הופיע לפני שובל אור דקיק שמהר מאוד הפך לדבר שהוביל אותי בעלטה הכמעט מוחלטת.
מקור האור נגלה אליי במהרה, שכן הוא היה עצום כל כך שאי אפשר היה לפספס אותו.
היה זה פתח מקושת עשוי לבנים ענקיות, שממנו בקע אור חזק כשמש וממנו לא נשקף שום נוף.
מכיוון שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות החלטתי להכנס (או לצאת, תלוי את מי שואלים) אל הפתח, ומאוחר יותר גיליתי שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בכל ימי חיי.
רגע לאחר שיצאתי מהמבנה אל האור המסנוור השער שדרכו עברתי נעלם באופן משונה ביותר, ויחד איתו כל המבנה שבתוכו שהיתי.
התחלתי להתהלך במקום שבו נמצאתי בידיעה שאין דרך חזרה.
לאט לאט הסתגלו עיני לאור הבוהק כפי שהסתגלו לחושך ששרר במבנה שנעלם לפני כמה רגעים.
ככל שהמשכתי ללכת כך הופיעו יותר פרטים ונהיו יותר ויותר ברורים, למרות שלא הבנתי אף אחד מהם כלל.
סלעים ירקרקים עשויים חומר כמעט נוזלי ומבריק ניצבו מסביבי בצורות שונות.
יצורים אשר נראו מוצקים ממבט ראשון אך ככל שהעמקתי בצורתם כך הם נראו לי יותר כמו גז עברו ישר דרך הסלעים המוזרים ולא שבו מהצד השני.
יצורים מוזרים עוד יותר אשר מראם בלתי ניתן לתיאור אך צורתם דמתה גם עם במקצת לצורתם של בני האדם הסתובבו גם כן על פני השטח.
ניסיתי לפנות אל אחד היצורים, אך כשהתקרבתי אליו שמעתי רעש מוזר הבוקע ממנו, דומה לנחירות.
הם ישנים. ההבנה הכתה בי לאחר כמה נסיונות נוספים ולא כל כך נעימים של פניה בשאלה אל אחד היצורים שנדמו לי כחיים הכללו מעבר דרך אחד מיצורי הגז ומגע עם אחד הסלעים המבריקים.
ניסיתי להעיר אותם בצעקות ובניעורים (שהתחרטתי עליהם אחר כך), אך ללא הועיל.
הם ישנו לנצח, במילים אחרות, לעולם לא יתעוררו.
העיר שלא מתעוררת. כך החלטתי לקרוא למקום האין סופי המלא ביצורים ישנים.
לאחר שעות שנדמו לי כשנים נעצרתי במקומי למנוחה.
התיישבתי על הקרקע חסרת המרקם והנחתי את ראשי על הקרקע, נרדם לאחר כמה רגעים.
שניה לפני שעצמתי את עיני הבעתי משאלה, ובה ביקשתי שאזכה לקום ולראות אור יום שוב, בשונה לשאר היצורים החיים כאן.
חושך.
זה כל מה שעיני הפקוחות הצליחו לראות.
דממה.
זה כל מה שאוזניי הרגישות לרעשים לאחר השינה הצליחו לשמוע.
בדידות.
זה כל מה שיכל לחוש ליבי.
הזדקפתי במקומי במהירות, הזכרונות שבים אליי במכה.
נעמדתי במקומי, וכשעיניי הסתגלו לחשכה המוחלטת הבטתי במקום המוכר. זה היה אותו חדר ענק שרצפתו בהקה והוא היה מלא בשברי שיש ענקיים.
אז בעולם האין סופי הזה היו כלואים כל היצורים בעיר שלא מתעוררת, כך הבנתי לאחר שניה.
לא הייתה לי שום דרך לצאת מהסיוט הזה, ולכן נאלצתי לשוב על המסע המפרך שערכתי אתמול.
ושוב.
חושך.

את כותבת מעולה ואפשר לראות את זה קורה!
ממש אפשר להרגיש את זה קורה. אהבתי שהתחלת בחושך, וסיימת בחושך.
תכתבי עוד כאלה בבקשה.

תודההההה
וזה פיקצר