סתיו

נורית פסעה בשקט בראש טור אנשי תנועת המרי, המתגנבים דרך הגבעות לעבר מסילת הרכבת שעוד נשאה אספקה ממדינות שכנות לתוך ארץ ישראל. בעוד שחברי החוליה האחרים הסתכלו לאחור, אל ימת הכנרת ואור הירח המשתקף בה, או לצדדים, בחיפוש אחר חיילים בריטים שאולי שכבו במארב, נורית הייתה מוכרחה להסתכל רק קדימה – רק לחפש מקלות ועלים בהמשך הדרך ולפנות אותם, או להסיט ענפים מהדרך. עבור כל אדם רגיל המשימה הייתה נתפשת כסתמית, אולי אפילו פוגעת בכבודם, אבל נורית הייתה מחוברת לעולם הצומח ולטבע הארצישראלי בדרך יוצאת דופן, אפילו אינטימית במובן מסוים.
נורית אהבה את ארץ ישראל, וארץ ישראל גמלה לה ובירכה אותה בעץ השדה. הברכה זרמה תמיד בעורקיה, וכשהועלתה אל פני השטח ופרצה מתוכה נורית חשה שהיא מסוגלת, בדרכה שלה, לדבר עם העצים.
כשראתה עלים כתומים וצהבהבים נחים על השביל לפניהם, נורית הרימה את ידה כמבקשת בנימוס מאדם אחר לזוז מעט הצדה. העלים, חשים באדיבותה וברצונה כי איש לא ידרוך עליהם, התרוממו ונישאו לשולי הדרך בהתאם לתנועת ידה העדינה. נורית נאנחה; הסתיו היה יפהפה, וחביב עליה בשל צבעיו הכתמתמים ויום הולדתה של אחותה הקטנה נעמי, אבל בתור אשת המרי העברי נורית נאלצה להקדיש תשומת לב רבה לכל סנטימטר רבוע עליו צעדה החוליה.
עבודתה של מבורכת לא נגמרת לעולם, היא נאנחה, וביקשה מענף שנותר כמעט עירום מעלים להיכפף מעט כלפי מעלה כדי שהחוליה תוכל לעבור באין מפריע.
נדרשו שעתיים נוספות של הליכה זהירה בטרם הגיעו חברי החוליה אל נקודת התצפית על המסילה – שהייתה גם נקודת התקיפה. החוליה הקטנה התמקמו בזריזות, נורית מיישרת את הקרקע בטרם זוהרה והחיפוי שלה שמשון נשכבו על ראש הגבעה, אחד מכוון את ידו אל היעד והשני דורך את נשקו. להב ויואל כרעו ברך והפנו את נשקיהם לצפון ודרום, ונורית עמדה דרוכה כשפניה מערבה.
מאחורי גבה, זוהרה השלימה את המשימה וירתה כדור אש עצום לעבר המסילה. פיצוץ אדיר הרעיד את העמק, אך נורית לא הסתובבה להסתכל – זוהרה הייתה אחראית על השמדת המסילה, והיא הייתה אחראית לשמור על זוהרה. מפני מתקפת פתע בריטית או ערבית, וגם מפני עצמה.

חורף

זוהרה שנאה את הימים הקרים, אפילו כשלא ירד גשם מאמלל. כל תושבי ניר-עד, הקיבוץ שאימץ אותה לחיקו אחרי שהגיעה לארץ ישראל בלי כלום מלבד הבגדים שלגופה, ציפו ממנה לסייע כשמזג האוויר החמיר והטמפרטורות צנחו. הכל בגלל הברכה הארורה שלה, שהגיעה מאוחר מדי ולא העניקה לזוהרה את אשר רצתה.
דפיקה רמה נשמעה על דלת ביתה. זוהרה קפצה, לובשת במהירות את המעיל שלה ומיישרת בקפידה את השרוול כדי שלא יראו את הקעקוע על זרועה – כדי שלא ינעצו מבטים במספר וירחמו עליה. מרוצה שהמטרד נסתר מהעין, זוהרה פתחה את הדלת. "כן שרה, במה אוכל לעזור?"
שרה, אישה מבוגרת, פתחה וסגרה את פיה כמה פעמים כמו בגמגום אילם בטרם פלטה, "זאביק ואני... קר לנו." היא נשמעה מבוישת להודות בכך. זוהרה יכלה להבין; שרה הייתה שורדת, וזאביק ניצל בזכות משפחה טובת-לב שהחביאה אותו. שניהם, כמוה, נטו להיות עצמאיים עד כאב.
זוהרה לא רצתה לצאת מהבית, אם לומר בכנות; היה לה כאן את השקט שלה, וזוגתה נורית הייתה עתידה לחזור לקראת הערב מיום עבודה ארוך בשדה, ושרה וזאביק תמיד רצו לדבר על מקומות בפולניה שהיו ואינם עוד. ובכל זאת, היא בורכה, והייתה לה אחריות כלפי אחיה ואחיותיה. היא נאנחה. "אטפל בכך," הבטיחה.
צמד הנשים חצו במהירות את הרחבה שהפרידה בין שני הבתים, וזוהרה טרקה את הדלת לאחר שהיא ושרה חמקו מהחוץ המקפיא לתוך הבית. "זאביק!" קראה זוהרה. "באתי לשרוף לך את חדר השינה."
צחוק צרוד אישר כי זאביק נמצא במיטתו, בוודאי סובל מכאבים בהשפעת מזג האוויר העלוב. שרה הכווינה אותה לשולחן, עליו נח גוש השעווה הגדול ביותר שזוהרה ראתה מימיה, מונח על צלחת בגודל של מגש. "נר רגיל לא יספיק על מנת לחמם אותנו," שרה הסבירה בתגובה למבטה המבולבל של זוהרה. "ובהיעדר אח ועצים להסקה, ובכן..."
"אין דבר," זוהרה מלמלה, מפעילה את עמוד האש ומקרבת את הכדור הבוער בין ידיה לפתיל הקצר במידה משעשעת ביחס לגודל הנר אליו היה מחובר. "הרי לך, מדורה בכף ידך."
שרה ספקה כפיים. "לו רק הייתי מבורכת," נאנחה.
"אינך יודעת מה את מבקשת," סיננה זוהרה. חום, שמקורו לא היה בברכתה, התגנב לפניה. "אני מקללת את עמוד האש כאשר אני פוקחת עיניים עם שחר, ובשבריר השנייה לפני שעיניי נעצמות בלילה."
שרה הביטה בה בבלבול, וזה היה מטריד יותר מאשר לו הייתה כועסת או עצובה. "מדוע?" שאלה בכנות. "כעת איש לעולם לא יוכל עוד לפגוע בך. הצורר לעולם לא יניח עלייך את ידיו-"
"היכן הייתה הברכה כשנזקקתי לה?" זוהרה התפרצה, נוהמת כמו הרוח בחוץ. "ארץ ישראל אוהבת את בניה ובנותיה, אך רק כאשר אנחנו כבר חיים בה. מדוע ניתן לי הכוח רק אחרי שנים של ייסורים על אדמה זרה? האם ביצעתי פשע בכך שנולדתי מחוץ לגבולות המולדת?" להבות ליחכו את אצבעותיה. היא סגרה את ידיה לאגרופים ונשפה בזעם. "הברכה הזו היא פיתוי לעזוב את הארץ ולצוד את כל מי שהרימו עלינו יד, שרה. לא הוגן מצד המולדת להעמיד אותי בפני בחירה כזו."
הלהבות כבו. "מחר נורית ואני יוצאות שוב לזמן מה," היא אמרה בתור ברכת פרידה. "הצטיידי בגפרורים, החורף עוד ארוך."
ויצאה.


ניצן היססה על מפתן המרפאה, ידה הקטנה מורמת ומוכנה לנקוש על הדלת, אך מהססת להפריע. דודתה שכבה פצועה בפנים, וניצן לא הייתה בטוחה אם לדפוק ולהיכנס יישמח את נורית או ייעכב וירגיז את הרופא. השיח מחוץ למרפאה בדיוק החל לפרוח, ונראה מתריס בעליצותו.
ההתלבטות נחסכה ממנה כאשר הדלת נפתחה מבפנים וזוהרה, עדיין לבושה בבגדי העבודה שלה, עצרה ברגע האחרון כדי לא להתנגש בניצן. "פרח," היא ניסתה לחייך, "מה את עושה כאן?"
ניצן הסמיקה במבוכה. "באתי לראות מה שלום נורית," השיבה בשקט, משפילה את מבטה. "אבל אם את כבר פה, היא בוודאי תעדיף אם את תשבי איתה."
עיניה של זוהרה נפערו בהפתעה לרגע, בטרם הבעת פניה התרככה. "חמודה שלי, נורית אוהבת אותך ותשמח מאושר לראותך. הייתי לצדה כמה שרק יכולתי, אך כעת עליי לחזור לעבודה. המפקד יואל ואני הבטחנו שנשלים את מטלותיה של נורית בנוסף לאלו שלנו, כדי שיתר חברי הקיבוץ לא ידאגו לגבי הלול והשדה." היא הניחה יד על כתפה של ניצן. "למעשה, פרח, זה מאוד יעזור גם לי וגם לנורית אם תוכלי להיות לצדה במהלך היום - רק כמה שנוח לך להיות."
ניצן הנהנה, עוטה הבעה נחושה על פניה. "את יכולה לסמוך עליי," אמרה ברצינות. היא לא הבינה מדוע זוהרה צחקקה, אך זו פינתה לה דרך והביעה חיבה לאורך כל שיחתן, אז ניצן חשבה שזוהרה בטח נזכרה בדבר-מה משעשע, כפי שקרה לאיתמר אתמול בשיעור חשבון.
ניצן צעדה בחשש לעבר מיטתה של נורית, שהייתה בהכרה למרבה המזל. נורית הבחינה בה וניסתה להתיישב, פניה מתעוותות בכאב כשהשעינה את משקלה על ידיה. כתפה הימנית הייתה עטופה בתחבושת. "ניצני," היא חייכה, "איזה כיף לראות אותך."
ניצן התיישבה בכיסא הפנוי ליד המיטה. "איך את מרגישה?"
נורית נאנחה בעייפות. "קצת כואב לי, אבל הרופא עוזר לי ותוך כמה ימים אני אקום על הרגליים, כמו חדשה."
ניצן לקחה שאיפה עמוקה, ונשפה בצער. "הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך," מלמלה, והניחה יד על זרועה הפצועה של נורית. הלוואי שהייתי מסוגלת לעשות משהו. המבוגרים ואפילו הנוער מסכנים את חייהם ואילו אני, חסרת תועלת שכמותי, לא מסוגלת להפיג את הכאב…
ידיה של ניצן נשטפו חמימות, וכשפקחה את עיניה בשנית היא ראתה אור זהוב רך בוקע מהן ומקיף את כתפה של נורית. ניצן שאפה אוויר בחדות, נפעמת, ופגשה במבטה של נורית - שחייכה אליה בגאווה. מגע מלטף, חלק קטן בתוך ניצן לחש, ובקול היא אמרה: "זאת… ברכה?"
נורית הנהנה. "מתוקה שלי," היא לקחה את ידיה של ניצן בשלה. "את פורחת."


"זה קצת מצחיק, לא?" אמרה ליאת לפתע, שוברת את הדממה הנינוחה שנפלה עליהן.
ניצן התרוממה, נשענת לאחור על מרפקיה. "מה מצחיק?"
ליאת משכה בכתפיה. "באתי כל הדרך מסיביר לישראל, וישראל הפכה אותי למלכת השלג."
ניצן בחנה אותה בסקרנות, מנסה להבין אם חברתה החדשה באמת משועשעת או אם, כמו דודה זוהרה, גם היא נושאת עמה מטען רגשי מורכב מהגולה. "הארץ מכירה אותנו," היא אמרה בשקט, חוזרת על המילים ששמעה מדודה נורית לפני שנים כשהברכה שלה הופיעה. "היא יודעת מה אנחנו רוצות לתת לאנשיה, ולמה אנחנו מסוגלות. הברכה שלך היא סימן של כוח וטוב-לב, לא עוגן שכובל אותך לעברך."
ליאת פרשה את כף ידה, ופתית שלג נוצר בין אצעותיה והחל מרחף לעבר ניצן. הוא נמס ברגע שנחת על מצחה, מצנן אותה כנגד חום אוגוסט הכבד וגורם לה לצחוק. "בעיניי זו המטרה של הברכה," ליאת חייכה.
ניצן קימטה את מצחה בבלבול.
"לשמח אותך," ליאת הבהירה, ונשקה ללחייה.
ניצן רכנה קדימה לפני שליאת הספיקה להרחיק את ראשה, ונישקה את שפתיה. "אם כך, את עושה עבודה טובה מאוד."