הקדמה



בינתיים דבר מעניין לא קורה בבית שלך. ההורים פותחים וסוגרים דלתות, אח שלך משחק מיינקראפט במחשב, ואתה גולל בטלפון בחדר שלך, מסתכל על תמונות של בנות מהשכבה שלך ומחליט אם כדאי לך להזמין אותן לצאת או לא. אתה לא באמת מרגיש משהו כלפי מישהי מהן, אבל לכל החברים שלך יש חברה ואתה מתחיל לדאוג שזה ישאיר אותך בחוץ כגלגל שלישי.
השמיים אפורים וגשם מתחיל לרדת. אתה רוצה ללכת לפתוח את החלון ולתת לטיפות ולריח להיכנס אליך לחדר, אבל אתה מתעצל. אתה מעדיף להמשיך לצפות ביוטיוב שורטס, אבל לא באמת. אתה פשוט עוצר את עצמך כי אתה חוכך בדעתך מה לעשות, ותוך כדי כך מתעכב עוד בתירוץ שאתה חושב.
כמובן שאפילו אתה לא יודע על רוב הדברים האלה. לא המשפחה שלך, לא החברים שלך, רק אני.
זה לקח ממני הרבה כוח, כל הריגול הזה. אני אפילו לא זוכר מתי התחלתי. למרות שאת זה אפשר להלביש למחלה, תכל'ס. וכל המצלמות, המיקרופונים, המבחרות המסודרות, המבחרות הלא מסודרות והשקיעה על הלמידה של כל התנועות שלך - הפעולות האלה התישו אותי במובן שלא יתואר. זה טוב שאני יכול לשבת ורק לבהות בכם כל היום.
או, הגשם הגיע גם אליי. אני אוהב לשמוע אותו מתדפק על החלון. זה מרגיע אותי. מחזיר לי זיכרונות טובים על חו"ל.
ראיתי פרסומות על מיקרופונים שאם מחברים אותם למחשב ומדברים אליהם הם מקלידים את מה שאתה אומר. אני מתלבט אם לקנות אחד.
אתה פותח את החלון סוף סוף ולוקח נשימה עמוקה מהאוויר הקר שבחוץ. אחרי זה אתה מושיט את היד לבחוץ ואוגר טיפות גשם ביד. אחרי זה, כמו שציפיתי, אתה שותה אותן. תמיד אהבת לעשות את זה. מאז שהיית קטן.
אני תוהה איך לסיים את הקטע הזה, כמו תמיד. אני לא רוצה לקטוע אותו במשפט שישמע מותח, כי אני לא אוהב לקרוא דברים כאלה. אף פעם לא אהבתי ספרי מתח. אבל אני כבר יודע שכל משפט ישמע מותח בסוף פרק. למרות שזה לא ממש פרק. יותר קטע. אה, כבר אמרתי שזה קטע. איזה קטע. אה, זה מצחיק.
כי זה קטע אבל בכפל משמעות.

1




היינו בסלון. אני ישבתי על הפוך הכתום שבאמצע השטיח שבאמצע החדר, ושמש שיחק במחשב, ליד הטלוויזיה.
''אחי - אחי!'' אח שלי, שמש, צעק לתוך המיקרופון שלו. ''הוא מרמה! הוא פשוט מרמה! הוא לא הסתכל עליי והוא הרביץ לי!''
שמעתי מלמולים מהאוזניות שלו, ולפי הבעת פניו של שמש הם הסכימו איתו. ''וואי, ההנהלה לגמרי צריכה לגרש אותו. מה השם שלו? KeyWhy123? טוב, אני אדווח עליו.''
הם שיחקו איזשהוא משחק מחשב ישן ששמש סיפר לי עליו לא מזמן. משהו שקשור לבנייה. שמש נורא אהב משחקים כאלה, אבל אני העדפתי יותר את הקטע האלים. גם בפורטנייט תמיד העדפתי קרבות בשטחים סגורים כמו בתים, היכן שאין מקום לבנות.*
''אולי אתה פשוט גרוע,'' הקנטתי אותו בקול רם כדי שישמע מבעד לאוזניות.
''אתה גרוע,'' הוא אמר מבלי להתיק את עיניו מהמחשב. ''לא יכול אפילו לבנות קופסה בפורטנייט - לא, לא אתה, רכס, אח שלי.''
''לפחות אני יודע לכוון,'' אמרתי גם אני בלי להתיק את עיני מהטלפון ומהיוטיוב שורטס.
''לכוון לתחת שלי,'' נחר שמש בבוז. ''היי, תביא לי עוגיית אמסטרדם אחת.''
''עצלן, תביא לעצמך,'' אמרתי.
''אבל אני באמצע משחק! יואווו...'' הוא העביר יד בשערו - דבר שתמיד עשה בזמן לחץ. זה גרם לשערות לעמוד כל הזמן, אבל רק האמצע - דבר שיצר תספורת מעניינת. שמש ניסה הרבה פעמים לכנע את ירון לעשות כמוהו, אבל אף פעם בלי הצלחה - ירון היה משוכנע שרק לשמש את השיער השחור הקסום הזה, שעושה מה שאומרים לו.
פתאום אמא נכנסה לחדר. ''בנים, תחלישו, אבא שלכם ישן!'' היא נזפה בנו.
''סליחה, אמא,'' דיקלמנו ביחד, והיא יצאה.
''אה צריך ללמוד לשתוק לפעמים.''
''לעולם היה הרבה יותר טוב אם לא היית פותח את הפה.''

--

''ירון, חמודי, תפתח את הדלת בבקשה!'' קראה אמא שלי מהמטבח. ''האורחים בדלת.''
''תזכירי לי מי אלה?'' אמרתי בשעה שעברתי מהסלון למטבח.
''חברים שלי ושל אבא מהלידה של שמש. היא הייתה במיטה לידי, מאחורי הווילון.''
''אה,'' אמרתי. ''אז למה אתם נפגשים רק עכשיו?''
''אנחנו נפגשים כל שנה, אבל עד עכשיו זה יצא על טיולים שנתיים שלכם או נסיעה עם המשפחה של חברים לאנשהו. תגיד, איך זה יכול להיות שהטיולים שלכם היו שבוע? כבר בכיתה ז'!''
''לא יודע, בית ספר מוזר,'' משכתי בכתפיי. ''אבל אתם כאילו שלחתם אותנו בכוונה או שזה סתם היה צירוף מקרים?''
''צירוף מקרים, נראה לי,'' אמרה אמא שלי בעודה בוחשת במרץ במרק. ''אבל אתה יכול לשאול אותם, הם אלה שבחרו את התאריכים. קוראים להם פול ואינס. הם צרפתיים.''
''אוקיי,'' אמרתי ויצאתי מהמטבח והסלון. עברתי בדלת שמובילה ל''חדר הקבלה'', כמו שאמא שלי קראה לזה. אבל זה בעצם היה רק מסדרון קצר שמוביל לדלת הבית עם כוננית חומה שעליה אפשר להניח את המפתחות של הרכב.
פתחתי את הדלת, אבל הם לא היו שם.
''אמא, הם עדיין לא הגיעו. שמעת את הפעמון מצלצל?''
''לא, ראיתי אותם במצלמות אבטחה.'' כמובן שכך היה.לפני כמה שבועות אבא קנה מצלמות אבטחה, ומאז אמא אובססיבית איתן. היא דבוקה אליהן 24/7, ומכל דבר שזז על המסך היא מיד קופצת. היא אומרת ש''אם נמצא חתול או כלב משוטטים נוכל לטפל בהם'', אבל אני, אבא ושמש יודעים שהיא פשוט מפחדת פחד מוות מגנבים. ככה זה כשחיים בבית שאן, ''עיר הפשע''.
חיכיתי עוד כדקה ליד הדלת עד שנשמע הצלצול בפעמון. ''שלום,'' קראתי במנגינה הקבועה כשפתחתי את הדלת.
''או, אתה בוודאי ירון!'' אמר הגבר - פול - במבטא צרפתי. ''עבר כל כך הרבה זמן! בפעם האחרונה שראיתי אותך הייתי ככה פצפון!'' הוא סימן בידיו הגדולות עיגול בגודל של טבעת.
פול לבש חליפת שלושה חלקים כחולה ועניבה צהובה שלא תאמה את הכחול. אבל זה לא הדבר הראשון ששמתי לב אליו.
הוא גבר עם הרבה תכונות מראה בולטות - אבל הגדולה בהן, ללא עוררין, הייתה הגודל. הוא היה גבר גבוה שהתנשא לבערך שני מטרים (זיהיתי זאת כי הוא עבר את משקוף הדלת), עם זרועות שנראו כאילו נחתכו מתוך מגזין דוגמנות של גברים והודבקו עליו. היו לו גבות מסודרות ולחיים מלאות, אבל העיניים שלו היו קטנות - מהסוג השנוא עליי. זה מקשה עליך כל כך לקרוא את הבן אדם - אתה לא יודע מה הוא מסתיר מאחורי העפעפיים הגדולים האלה.
האישה, לעומת זאת - אינס - הייתה רזה ונמוכה - בערך בסביבות המטר שישים. היא לבשה שמלה זהובה עם חרוזים לבנים נוצצים ומחשוף קצר מקדימה, ושערה החום היה אסוף בפקעת מאחורי ראשה עם גומייה ורודה. היו לה עיניים מדהימות - ירוקות לגמרי שהביע חום ושמחה. למרות זאת היא לא הייתי מכנה אותה יפיפיה, אבל יכולתי להבין מה פול מוצא בה. הזוג נראה לי בסביבות סוף שנות השלושים לחייהם.
''אני פול,'' הוא הושיט את ידו ללחיצה, ולחצתי אותה. ''וזאת אינס.''
''היי,'' היא אמרה במבטא הצרפתי הכי כבד ששמעתי. ''אני נורא שמחה לפגוש אתכם סופסוף.''
''בואו, תיכנסו,'' אמרתי להם. ''אתם יכולים להשאיר את המפתחות כאן.'' הצבעתי על הכוננית המפורסמת. ''אה, רגע, כבר הייתם כאן, נכון... לא משנה.'' צחקקתי בעצבנות. הובלתי אותם למטבח, לפגוש את אמא.
''אה! מון אמור!''** קראה אמי ורצה אל אינס הכי מהר שיכלה על עקבים. ''כמה זמן לא התראינו!'' אחרי שהחליפו שתי הנשים נשיקות קצרות על שתי הלחיים, פנתה אמא על פול. ''בחיי, פול, כל שנה את רק גדל!''
''נו באמת, שיר, תפסיקי לפלרטט איתו!'' צחק אבא שלי, שהופיע בדלת השנייה של הסלון, שמובילה למדרגות לקומה השנייה. ''יש לך בעל להזכירך!'' ואז הוא פנה אל פול. ''מה קורה, יא גבר!'' שניהם צחקו והתחבקו. זה היה מחזה נורא משעשע - לראות את פול הענק מוחץ את אבי הקטן.
פתאום, בלי ששמתי לב, שמש הופיע לידי. ''תשמע, אני בהחלט מעדיף טיול שנתי בקמפינג מסריח במקום שבוע עם ארבעה מבוגרים בבית. זה לא יכול להיות טוב.''
חתיכת חוזה עתידות מניאק.

2



"או, אתם שניכם כאן. פול, אניס, זה שמש." אבא שלי החווה בידו לעבר שמש, ואניס ופול לחצו את ידו.
"נעים להכיר אותך, שמש. אתה נורא דומה לאחיך!" אמר פול. שמתי לב שהוא היה הרבה יותר דברן מאניס.
שמש לחץ את ידיהם, וכשהם הסתובבו לדבר עם אבא ואמא, הוא סינן אליי מזווית הפה: "מי אלה?"
"חברים של אמא ואבא מהלידה שלי," סיננתי גם אני.
"הם צרפתיים?" הוא שאל.
הסתכלתי עליו בתדהמה. "לאאאאאא. הם שוודים שגדלו בגרמניה."
"בסדר, בסדר. היא פשוט לא נישקה אותי אז חשבתי שאולי הם פשוט ספגו את המבטא כי הם היו שם הרבה," הוא רטן.
"אם כל אישה רנדומלית הייתה מנשקת אותך סוכריות מנטה היו העסק הכי מצליח," גיחכתי ובתמורה קיבלתי אצבע למותן.
"בואו, אתם רוצים לשבת?" שאל אבא. הרביעייה החלה לצעוד לכיווננו, עברה אותנו והתיישבה על הכיסאות והכורסאות שהקיפו שולחן עם קנקן מים, תמרים ועוגיות שיבולת שועל.
"אני הולך להביא את הטלפון שלי, להביא גם לך?" שאלתי את שמש.
"כן," אמר.
"טוב. שוטגאן על הפוך!" אמרתי לפני שהוא יוכל להגיב.
"פאק," הוא קילל.

כשחזרתי אמא ישבה על כיסא חום מעץ אלון, אבא על הכורסא המפוספסת הקבועה שלו ואינס ופול חלקו את ספת הפינה הכחולה שלנו. לי ולשמש נשארו הפוך ועוד כיסא.
חילקתי לשמש את הטלפון שלו וכבר פתחתי "אנגרי בירדס" כשפול קרא בשמינו.
"ירון, שמש!" הוא אמר את שמו של שמש עם דגש על המ'. "זו בעצם הפעם הראשונה שאנחנו רואים אתכם! טוב, לפחות רואים אתכם גדולים! אז מה, סךרו לנו - איך אתם?"
"אהה..." החלפתי מבט לחוץ עם אחי. "אני... בסדר, נראה לי?"
"גם אני..." אמר שמש בחשש-מה.
"אתם עושים משהו מיוחד? מתאמנים במשהו?" נראה שההתלהבות של פול לא תדעך בזמן הקרוב.
"לא כל כך..." אמרתי. "כאילו, שנינו כן התחלנו להתאמן בחדר כושר בזמן האחרון - אני לפני בערך חצי שנה ושמש לפני כמה שבועות, אבל חוץ מזה כלום."
"מה התחביבים שלכם?" התעניין פול.
"כמו שירון אמר, אני אוהב ללכת לחדר כושר," אמר שמש לאט, "ו... אני אוהב לשחק הרבה משחקים במחשב שקשורים לבנייה."
"כן, ואני אוהב את הצד ה - " עצרתי כי הבנתי שהמילה "אלים" תוכל להוות את הרושם הלא נכון. "הצד היותר קרבי."
''מעניין,'' אמרה אינס, שהצטפרה במפתיע לשיחה. ''זה מה שאתה מתכנן לעשות בצבא?''
''מה... קרבי?'' הייתי מופתע. ''אין לי מושג...''
''זה מזכיר לי סיפור מהצבא,'' הציל אותנו אבא.
''אתה והסיפורים שלך, מיכאל,'' צחק פול. ''אני משוכנע במאה אחוז שחצי מהם מומצאים.''
''תגיד את זה כמה שאתה רוצה, אבל אתה יודע שהם יותר מעניינים ממשחק של צ'לסי,'' קרץ אבא.
''אני אתן לך את זה,'' אמר פול ולגם מכוסו.
בזמן שאבא דיבר מאחורה אני פתחתי את הטלפון ועברתי על פוסטים של חברים שלי באינסטגרם. בתחילת השבוע האחרון של חופש סוכות אתה יכול לצפות להרבה העלאות של תמונות מברים, מחופי ים, עם החברה, אבל לא כמות כזאת. לקח לי כל כך הרבה זמן לסובב את הקוביה האינסופית, עד שעברנו לשולחן האוכל שנייה אחרי שגמרתי.
''את צריכה עזרה עם הכלים, שיר?'' שאלה אינס.
''תודה, אינס, אבל הבנים יעזרו לי,'' חייכה אמא בזמן שהניחה סיר מלא בכדורי בשר על אחת מחמש התחתיות לחימום שעל השולחן.
''למה אין היום טחינה וסלטים?'' שאלתי אותה. היא נתנה בי מבט שמשמעותו ''תהיה-בשקט-לא-עכשיו'' וחזרה לחייך.
אחרי שהנחנו את הכל על השולחן (שלושה סירים ושתי קערות מלאות באורז ובברוקולי מאודה), אמא עמדה לרגע. ''אז כאן יש לנו כדורי בשר, כאן עוף מקסיקני וזה דג מרוקאי. אני ממליצה לנגב את הרוטב שלו בלחמניות שכאן.'' היא הצביעה על שלוש לחמניות ביתיות שישבו על מגש עץ. ''בקערות יש לנו ברוקולי מאודה ואורז. מי רוצה מה?'' היא ספקה כפיים ולקחה את כף המתכת. ''אינס?''
''או, אני אשמח רק לעוף ולדג, תודה.'' היא הושיטה לאמי את הצלחת והיא הגישה לה את האוכל.
''פול?''
''אממ, אני אקח, אה... איך קוראים לזה...'' הוא עצם את עיניו וקימט את מצחו. ''אה... בצע! כן. בצע קטן מהלחם, דג וברוקולי בבקשה.'' אחרי שהיא הגישה גם לו, אני, אבא ושמש לקחנו כל אחד בתורו.
''אתה יודע, ירון - בעצם זה גם אליך, שמש.'' פול פנה אלינו. ''גם אני הולך לחדר כושר ומתאמן. אני יודע שאולי לא רואים עליי,'' הוא אמר בצניעות, ואז אבא קטע אותו.
''כן, ממש. אם לא רואים עליך שאתה מתאמן אז סלינה גומז לא עושה לי את זה - '' הוא השתתק כשהבחין בהבעתה של אמא. ''ובאמת לא רואים עליך. אתה אפילו נראה טיפה שמנמן. מה אלה השניצלים האלה מתחת לזרועות שלך?'' הוא הושיט יד רועדת לכוסו ולגם לגימה קטנה.
פול גלגל את עיניו בחיוך ופנה חזרה אלינו. ''טיפ מספר אחד: כל השטויות האלה על לאכול בריא - הן נכונות. אבל תקפידו לאכול גם דברים טעימים ומוכרים אחרי הארוחה, גם אם הם לא בריאים. כי כשאתם אוכלים אוכל שאתם אוהבים ומכירים והגוף כבר הסתגל אליו, אז קל לו יותר לפרק את האוכל וככה גם את האוכל הבריא. טיפ מספר שתיים: תתביישו אם אתם רק מתחילים להתאמן, אבל לא ברמה שתגרום לכם לפרוש. תשתמשו בזה כי מוטיבציה להשתפר. שלוש: תמצאו לכם אישה יפה שאתם אוהבים שתהיה השותפה שלכם.'' פול נישק קלות את קודקודה של אינס.
''אה, את גם מתאמנת? לא רואים עלייך,'' אמר שמש. הבטתי בו בתדהמה וניסיתי ככל יכולתי לא לפרוץ בצחוק. ''כאילו, לא שלא רואים עלייך... כנראה שמתחת לשמלה את נראית יותר טוב - כאילו - לא ככה! התכוונתי שהרגליים. שהרגליים שלך כנראה נראות יותר טוב מהזרועות. לא שהזרועות לא נראות טוב, פשווט לא הצלחתי לנחש לפיהן שאת מתאמנת, ולרוב זה הדבר הראשון שמסתכלים עליו כשחושבים שמישהו מתאמן - לא שהסתכלתי על משהו אחר - אני - אתם הבנתם למה התכוונתי!''
בכל המונולוג הזה אינס רק חייה חיוך מרגיע. ''אל תדאג, הבנתי למה התכוונת. וזה בסדר לגמרי שלא רואים עליי - גם אני, כמוך התחלתי לפני מעט זמן.''
לאבא שלי, לעומת זאת, הייתה רק מילה אחת לומר: ''דבע.''
''מסכים עם כל מילה,'' חיזקתי.
''שלא תחשוב שאתה יותר טוב,'' הוא מלמל בחיוך. ''אנחנו ציפינו שהוא יהיה יותר נחמד ממך. עד היום לאמא שלך יש סימנים של השיניים שלך - ''
''אוקיי! אבא! אוקיי! הבנתי!'' צעקתי כדי לא לשמוע את ההמשך. הוא גיחך וחזר לדבר עם פול ואינס, שנשארו מחויכים מהתקרית המצחיקה.
בסוף הארוחה, אחרי שכבר היינו שוב בסלון והרביעייה עדיין דיברה בשולחן, שאלתי את שמש מה דעתו על אינס ופול.
''הם נראים לי בסדר. מה אכפת לי?'' הוא אמר ושקע שוב למשחק.
''הם נורא מגניבים,'' הכרזתי. ''בייחוד אינס, שלא נכבשה בקסמך אחרי הפלירטוט המשגע שעשית שם.''
בעיטה לביצים. אולי הלכתי רחוק מידי הפעם.

3



''לילה טוב!'' קראתי למסדרון הריק.
''לילה טוב,'' נשמע קולם העמום של אמא ואבא.
נכנסתי למיטה בתחתונים וכיסיתי את עצמי בשמיכה. לקחתי את הספר שהיה מתחת לכרית שלי - ''בלש זמני'' - והתחלתי לקרוא.
''ירון, תכבה את האור,'' שמעתי את קולו של שמש מחדרו. ''תשתמש במנורת לילה.''
''טוב,'' עניתי.
כשחזרתי למיטה והדלקתי את האור, הסתכלתי רגע על החדר שלי. הוא לא היה גדול; הוא בקושי הכיל מיטה באורך שני מטרים, שולחן עץ קטן וארון. אבל אחרי שכיביתי את האור, הייתה לי תחושה מוזרה של בדידות. כאילו החדר מרחיק אותי מכל שאר האנשים בבית.
אבל כמובן שהתעלמתי ממנה, כי זו רק תחושה! הגוף יכול להיות כל כך טריקי לפעמים.
חזרתי לקרוא למשך בערך 10 דקות, עד ששמעתי צעדים זרים מחוץ לדלת. כנראה של אינס או פול. הם בטח הלכו לקחת כוס מים.
וואי, מים. כמה בא לי מים. המחשבה על כוס צלולה, קרירה, מלאה בנוזל המחייה הזה פשוט השתלטה על מוחי פתאום. קמתי מהמיטה ירדתי במדרגות אל הסלון-מטבח.
השעה הייתה אחת עשרה בלילה, והצרצרים זימרו בחוץ. ראיתי את הצללית של פול בוקעת מהמטבח כשהגעתי לסוף המדרגות.''שלום,'' אמרתי.
''אה, שלום,'' אמר פול. ''חשבתי ששמעתי מישהו יורד במדרגות. למה אתה כאן?''
''כוס מים, כמוך,'' אמרתי בלי לחשוב.
פול הביט בי במבט משועשע. ''אתה בלש קטן. אני ירדתי לכאן כי שכחתי את הכדורים שלי על השיש.'' הוא החווה בידו על קופסה ארוכה וכחולה שהייתה מונחת ליד הכיור. ''לילה טוב.'' הוא לקח את הכדורים, טפח על גבי ועלה במדרגות שתיים-שתיים.
טוב, זה היה מביך. הדמיון שלי השתלט עליי. מאיפה אני יודע שהוא הולך להביא כוס מים? חתיכת מטומטם.
עליתי בחזרה למעלה עם הכוס בידיים וחזרתי לקרוא.
אחרי עוד כעשר דקות שמעתי שוב רעש, הפעם מבחוץ. זה נשמע כמו חתול - אבל חתול כועס. קמתי לסגור את החלון ואז ראיתי, כשישה מטרים מתחתיי על האדמה, דמות לבושה שחורים שמתעסקת עם החתול.
שפשפתי את עיניי כד לוודא שאני לא הוזה מרוב עייפות - לא, אני לא. הדמות החזיקה בחתול בצוואר בעוד הוא השתולל, נחש ושרט את ידה.
פתאום יכולתי לשמוע מלמולים שמגיעים מהזוג המוזר - הדמות מנסה לומר משהו לחתול, אולי להרגיע אותו. לרגע אחד זה נראה כאילו היא מניחה את החתול בבטחה על הקרקע - אבל רגע לפני שהוא הספיק לברוח, היא דרכה על זנבו, שלפה סכין, וחתכה חלק קטן ממנו.
''או - '' נפלטה לי לי גניחה של גועל מהפה, והדמות הסתכלה יש למעלה. ניסיתי להסיט את ראשי לפני שהייתה לה ההזדמנות לראות אותי, אבל הנזק כבר נעשה.
היא התחילה לצעוד אל תוך הבית. לרגע נתקפתי בהלה, אבל אז נרגעתי - הדלת נעולה. היא לא יכולה להיכנס.
קלאק-קליק! אמר מנעול הדלת. הבהלה תקפה אותי שוב - הדמות נכנסה לבית!
לא ידעתי מה לעשות - להעיר את שמש,את אבא ואמא, להעיר בכלל מישהו? הסכינים במטבח, והיא יותר קרובה אליהם ממני - אולי אני יכול לרוץ במדרגות ולהפתיע אותה -
אבל לא, גם לה יש סכין והיא תשמע אותי יורד - תנשום, תנשום, תנשום תנשום תנשום תנש -
כנראה התעלפתי למשך כמה שניות, כי הדבר הבא שאני זוכר זה צעדים מחוץ למסדרון. קמתי מהרצפה (אני אפילו לא זוכר שנפלתי) והצצתי החוצה.
הדמות צעדה שם, עם מסיכת ספיידרמן וסכין מגואלת בדם ביד ימין. היא שמה לב אליי והחלה להתקדם. לאט. לאט.
''אהההההההההההההההה!'' צרחתי במלוא הגרון. הדמות מיד פנתה למדרגות ושמעתי אותה נופלת ומחליקה.
המשכתי לצרוח למשך כחצי דקה, עד שהסתכלתי מחוץ לחלון וראיתי את הדמות יוצאת בריצה מהבית. מיד לאחר מכן לקחתי את הטלפון והתקשרתי למשטרה.
''משטרה שלום,'' אמר המוקדן מאחורי הקו.
''היי, אממ - פרצו לי לבית,'' אמרתי בקול רועד.
''הפורץ איתך במבנה?'' שאל המוקדן בקור רוח.
''לא, אממ - הוא עזב. צרחתי וזה הבריח אותו.''
''איפה אתה גר?''
''תל אביב, רחוב ישעיהו 12,'' לחשתי.
''בסדר, אני שולח לשם ניידת עכשיו. מה שמך?''
''ירון יעקובוביץ'.''
''אוקיי, ירון - בן כמה אתה?''
''16.''
''יש לך מבוגר להיות איתו עד שהניידות יגיעו?''
''אמא ואבא שלי והאורחים שלהם.''
''מעולה, תישאר איתי על הקו עד שהמשטרה תגיע.''

---------
''לא נראה לי שכדאי להעיר את פול ואינס, זו בטח פרשה קצרה...'' שמעתי את אבא שלי מלמל.
''אני מסכימה איתך,'' שמעתי גם את אמי מדברת.
''אוקיי. אנחנו צריכים לדבר עם העד. ירון יעקובוביץ','' שמעתי את השוטרת אומרת לאמא ואבא.
''הוא כאן,'' אמרה אמא בקול רועד.
''אוקיי. אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות, זה בסדר מצדך?''
הנהנתי. השוטרת עיינה במסמך שהיה בידיה. ''באיזו שעה ראית את האיש בפעם הראשונה?''
''בסביבות אחת עשרה ורבע, אחת עשרה ועשרה,'' אמרתי. רעדתי אפילו שהיה ליל חם.
''מה הוא לבש?''
''בגדים שחורים ומסכה של ספיידרמן.''
''הצלחת לזהות את המין?''
''לא.'' השוטרת נעצה בי מבט נוקב. מעל משקפי המלבן שלה. ''לא.''
''אוקיי, מה קרה אחרי שראית את האיש?'' היא רשמה כמה דברים במסמך.
''הוא - '' ניסיתי להוציא את המילים מפי אבל לא יכולתי. איך הייתי אמור לספר, איך אני אדבר על מה שקרה שם? וגם, אפילו לא ראיתי את הצבע של החתול, שלא לדבר על מאפיינים אחרים. אמרתי לעצמי שזה סתם חתול, והוא בטח לא משפיע על החקירה. ''הוא הסתכל על החלון שלי וראה אותי. הוא פרץ את הדלת - אה והייתה לו סכין, ראיתי אותה כשהוא היה בחוץ. הוא פרץ את הדלת ואז התעלפתי, ואחרי איזה כמה שניות להערכתי התעוררתי ושמעת צעדים במסדרון. פתחתי את הדלת וראיתי את הדמות, אז עשיתי ככה - ''
עמדתי לחקות את קולי בזמן הצרחה, אבל מישהו אחר כבר הקדים אותי.
זה היה פול.
''אההההההה!'' הצעקה נשמעה מהקומה העליונה - בחדר של האורחים, פול ואינס. הראשון שהתעשת היה השוטר שהגיע עם השוטרת - הוא רץ במדרגות ועקב אחרי הצליל.
כולנו המשכנו אחריו, ואני הגעתי אחרון לחדר. ואז הבנתי על מה כל המהומה.
פול צעק ובכה וקילל ליד המיטה, ואינס שכבה בתוך שלולית דם, כשזנב של חתול משתלשל מפיה.

4



"אינס!" צרח פול. השוטר כבר ניסה למשוך אותו בעדינות מהזירה בעודו אומר לנו לצאת מחשש לשיבוש ראיות. "אינס!"
אמא ואבא בכו בשקט, נתמכים זה בזה. אני החלפתי מבטים המומים עם שמש. לא הרגשתי צער על מותה של אינס - בקושי הכרתי אותה. וגם אם הייתי מרגיש, הוא היה נדחק הצידה בגלל כל הדברים האחרים שהרגשתי. הייתי מפוחד, נגעל, מבוהל והמום. כל כך הרבה דברים בלילה אחד - ובשישים דקות. השעה עכשיו הייתה שתים עשרה ועשרה בלילה. על מה שרציתי היה ללכת לישון ולהתמודד עם זה בבוקר.
אחרי שכולם יצאו מהחדר והשוטרת נשארה לבד עם הגופה, שמש התקרב אליי ושאל: "אתה בסדר? לא יצא לנו לדבר."
"מה? אה, כן, כן. פשוט מבוהל, זה הכול. וה..." החוותי בידי על חדר האורחים, "לא עוזר לי במיוחד."
"כן, אני לא מופתע..." נאנח שמש. "אני יודע שהרבה יאמרו את זה, אבל אני כאן בשבילך. בסדר?"
"כן. תודה," אמרתי ובלעתי את רוקי. "נראה לי שאני אלך לישון עכשיו." ושתי שניות אחרי שדיברתי, הופיע השוטר מאחוריי כשהוא מחזיק את הדף של השוטרת. כשהיא שלפה את תגה בכניסתה לבית לא קראתי את שמה כי לא הקדשתי לה הרבה תשומת לב, אבל עכשיו ראיתי ששמו של השוטר הוא יהונתן, ושהוא חבש כיפה. הוא היה בערך בגובה שלי וקצת יותר שרירי ממני, שערו היה שחור משחור ועיניו ירוקות בורקות. "חכה רגע," הוא אמר. "יש לנו עוד כמה שאלות בשבילך, ונשמח לגמור את זה עכשיו. אנחנו נחזור בבוקר, אבל זה רק יעכב את החקירה אם נשלים אותן מחר."
הבטתי באמא ואבא, והתלבטתי אם לענות כששיקול הדעת שלי מתפקד היטב ולעכב את החקירה או לענות עכשיו ולהסתכן במסירת נתונים לא נכונים.
מה? אתם חושבים על החתול? אמרתי לכם, לא חשבתי שזה חשוב.
"טוב, בוא נגמור עם זה," נאנחתי. ראיתי שגם לשוטר הוקל; גם הוא לא רצה לחזור לכאן מוקדם בבוקר.
"אוקיי. אז כתוב לי כאן שאתה לא יודע את מין הדמות, שהיא לבשה בגדים שחורים ומסיכה של ספיידרמן, ושאחרי שהיא ראתה אותך היא פרצה לבית, אתה התעלפת למשך כמה שניות להערכתך, ואז ראית אותה במסדרון עם סכין, ואז?"
"ואז צרחתי והדמות ברחה מהדלת הראשית," אמרתי.
"אוקיי..." יהונתן השוטר כתב עוד משהו בדף. "גמרנו עם השאלות על המקרה הזה. בבוקר יבוא לתשאל אתכם חוקר מוסמך לגבי מקרה בפריצה וגם מקרה הרצח."
"אז אפשר לישון עכשיו?" שאלתי.
"אה," הוא הסתכל עליי בעיניו הבורקות וחשתי ניצוץ של פחד. "כדאי לך לישון."
"או-אוקיי."
השוטר הסתכל עליי למשל עוד כחמש שניות, ואז פתאום חייך. "אני וברברה נשאר כאן למשך עוד איזה שעה, עד שיגיעו עוד אנשים."
"טוב," אמרתי.
"לילה טוב."
"לילה טוב."
בבוקר התעוררתי למשמע קולות של דפיקות בדלת. לאט לאט חזרו אליי כל אירועי הלילה הקודם. הדמות, הפריצה, ההתעלפות, הסכין המגואלת בדם, החתול, אינס - הצרחה קורעת הלב של פול.
קמתי מהמיטה, ואז היכתה בי ההבנה - כל הלילה שעבר הייתי בתחתונים! למה אף אחד לא אמר לי כלום? כאילו, אמא ואבא אני מבין, אבל השוטרים! העייפות כנראה פגעה בי! אני לא מאמין -
''ירון!'' נשמע קול גברי ונמוך מבעד לדלת שלי.
''רק רגע, אני מתלבש!'' קראתי. התחלפתי תחתונים וזרקתי על עצמי חולצה של הפלאש ומכנסיים קצרים, ופתחתי את הדלת.
החדר שלי היה ממש בקצה המסדרון בקומה השנייה. צמוד אליי משמאלי הייתה הדלת של שמש, ומולי בסוף המסדרון הייתה הדלת של ההורים, פתוחה מעט. כארבעה מטרים אחרי החדר של שמש שכנו להם השירותים, וכארבעה מטרים אחריהם היה החדר של האורחים - זירת הפשע.
מולי עמד אדם, טיפה נמוך ממני - שיערתי שבסביבות ה-1.75. הוא היה טיפה מלא. שערו היה קארה בלונדיני, ועיניו היו כחולות ומימיות. הוא הרים תג ביד אחת וכוס קפה באריזה של תחנת דלק ביד השנייה. ''בלש שרון וייס, משטרת ישראל,'' הוא אמר בקול סמכותי. ''אני צריך לתשאל אותך על אירועי הלילה, ירון. אבל נעשה את זה במטבח. ותצחצח שיניים. לא דיברת ואני עדיין יכול להריח את הפה שלך.''
אחרי שציחצחתי שיניים הצטרפתי אל שרון במטבח עם כוס שוקו וגביע מילקי. שמתי לב ששאר בני משפחתי - אמא, אבא ושמש - היו בסלון, ותהיתי אם הם תושאלו כבר. לא ראיתי את פול בשום מקום, וזה היה מוזר.
''אוקיי,'' אני מוכן,'' אמרתי.
''יופי. בוא,'' אמר הבלש וצעד לכיוון הדלת.
''מה זאת אומרת? לאן אנחנו הולכים?'' הייתי מבולבל.
''לאן אתה חושב? לחדר החקירות. לא נראה לך שאני אתשאל אותך כאן, נכון?'' שרון גיחך. ''אתה נוסע איתי.''
בלית ברירה הצטרפתי לניידת של שרון במושב האחורי. אני לא ממליץ על החוויה - הרגשתי כמו בן אדם שעשה משהו רע ויודע שהוא אשם. במחשבה שנייה, אולי זה אמור לגרום לך להרגיש ככה.
הגענו לתחנה ונכנסנו לחדר החקירות אחרי כמה ברכות ''שלום'' קצרות מעמיתיו של שרון אליו. ראיתי בסרטים איך זה הולך - יש זכוכית חד-כיוונית, ויש את המתחקר והמתוחקר.
אני כרגע הייתי בתפקיד המתוחקר.
''המחלקה לזיהוי פלילי עובדת ברגעים אלה על זירת הפשע, והגופה נלקחה כבר לנתיחה לאחר המוות. ההערכה היא שאינס נרצחה בין 23:10 לבין 00:00 - זמן מציאת הגופה.'' שרון רכן אל השולחן הדבק קרוב יותר אליי, ויכולתי להריח את הבל הפה שלו בטעם מנטה. נסוגתי טיפה לאחור. ''וזה משתלב יפה-יפה עם הסיפור שלך, לא?'' בלי לחכות לתשובה הוא ניתר אחורה ועבר לשאלה הבאה. ''אתה אומר שבאחת עשרה ועשרה הדמות נכנסה לבית, התעלפת לכמה שניות, ואז ראית אותה עם סכין במסדרון. עד פה נכון?''
''נכון,'' אישרתי.
''ואתה אומר שמרגע שצרחת עד רגע מציאת הגופה היית עם המשפחה?''
''לא נראה לי שאמרתי את זה לשוטרת, אבל נכון,'' אישרתי שוב.
''אז יש לך אליבי כמעט לכל הזמן.'' שרון עצר לרגע ונתן לי להבין את כיוון המחשבה שלו. אבל לפני שיכולתי למחות, הוא המשיך לדבר. ''תישאלנו את פול והוא אמר שהוא פגש אותך באחת עשרה במטבח, ושכשהוא עלה למיטה הוא ראה שאינס שוכבת על הבטן עם הראש על הצד, והיא גם נחרה - מה שאומר שהיא עדיין הייתה בחיים עד בערך לפחות 23:05. אתה אומר שהסיפור שלך התחיל ב23:10.''
''זה לא סיפור - '' ניסיתי למחות שוב, אבל הבלש קטע אותי.
''אתה מדבר רק כשאני שואל אותך,'' הוא אמר בקרירות. ''בכל מקרה, זה משאיר לך בערך 6 דקות של אליבי, נכון? בהנחה שלבני המשפחה לקח זמן להתעורר לסביבה מהצרחה שלך. בזמן הזה יכולת לרצוח את אינס, להכניס את הדבר הזה לתוך הפה שלה - ''
''זנב חתול,''מילמלתי עם עיניי למטה.
''מה?'' שאל הבלש.
''זה זנב של חתול,'' אמרתי בקול רם יותר. הוא הביט בי במבט מוזר למשך שתי שניות, ואז חזר למבט האטום שלו. 'אתה תיתן לחוקרי הזיהוי הפלילי לקבוע את זה. עכשיו, כמו שאמרתי לפני שהפרעת, היו לך שש דקות שלמות לרצוח את אינס, להכניס את הדבר הזה לפה שלה ולעשות אני-לא-יודע-מה. נשמע הגיוני?''
שתקתי.
''כמו שחשבתי.''
הוא ליווה אותי לניידת שהחזירה אותי הביתה. רגע לפני שנכנסתי לרכב, שאלתי את שרון, עדיין בלי להסתכל בעיניו: ''זה אומר שאני חשוד?''
הוא שתק לרגע, ואז צחק בשקט. ''אה כזה תמים.'' הוא תפס לי את הסנטר והכריח אותי להסתכל עליו. ''כולם חשודים.''