אוי זה קטע יפיפה אני אוהב ואני גם אוהב את גאמינג והיה ממש כיף לכתוב את זה ><
גאמינג נהדר. גם רובין נהדרת. טוב בנינו כולם נהדרים אי אפשר שלא לאהוב אף אחד מהילדים האלו ><
אוקיי תהנו!!!!

---

בפעם הראשונה שהלב של גאמינג נשבר, הוא היה בן שתיים עשרה.
גאמינג ישב על המיטה בחדרו וקרא ספר. זה היה אחד הימים הבודדים שבהם לוקה לא בא אליו אחרי בית הספר, ולמרות שגאמינג העדיף לא לקרוא בבית לא היה לו משהו טוב יותר לעשות בשביל להעביר את הזמן.
הוא בדיוק סיים לקרוא עשרים עמודים כשהוא שמע את דלת הכניסה נפתחת ואת ההורים שלו נכנסים הביתה. הוא הקשיב לצעדים שלהם מתקרבים אל החדר וסגר את הספר בהקלה. הם בטח באו לשאול מה הוא רוצה לאכול לארוחת ערב, וגאמינג כבר הכין תשובה מראש - עבר כבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהם אכלו פנקייקים.
הייתה דפיקה בדלת, ואז היא נפתחה. גאמינג כבר פתח את פיו בשביל לענות על השאלה שעוד לא נשאלה, אבל השתתק כשהוא ראה את המבט על פניהם של הוריו. הם נראו חמורי סבר. רציניים.
גאמינג הרגיש כאילו אבן לוחצת לו על החזה.
הם שאלו אם הם יכולים לדבר איתו, וגאמינג הנהן כשבפיו היה טעם מר. הוא הניח את הספר על השידה ליד המיטה כשהם התיישבו משני צידיו. הם עדיין נראו רציניים. רציניים מדי. גאמינג כבר התחיל לעבור בראשו על הרשימה של מי היה יכול למות.
אבל אף אחד לא מת. למעשה, המילים שיצאו להם מהפה כמעט גרמו לו לצחוק, גרמו לראש שלו להרגיש בלון הליום.
הם הסבירו לו, בקולות שקטים וסבלנים, שלגאמינג כנראה לעולם לא יהיו ילדים - לפחות לא כאלו שלא יהיו מאומצים. הם אמרו שרוב הגברים שחולים במחלה של גאמינג נולדים עקרים, וגאמינג לא הבין למה הם בכלל מספרים לו את זה. או למה הם נראו רציניים כל כך. הוא רק עכשיו התחיל חטיבה. אף אחד בשכבה שלו אפילו לא התחיל עדיין לחשוב על משפחה, בטח ובטח שלא על ילדים.
הוא אמר להם את זה. הם אמרו שהם העדיפו שהוא יגלה על זה עכשיו, על פני מאוחר מדי. שיגלה על זה כאן, בבית, במקום בטוח, ולא במקום אחר.
ואז הם חזרו לקולות העליזים שלהם. הם שאלו את גאמינג מה הוא רוצה לארוחת הערב, וגאמינג ענה שלא מתחשק לו שום דבר מיוחד.
זה לא היה עד מאוחר בלילה, הרבה אחרי שההורים שלו כבר נרדמו, כשגאמינג שכב במיטתו ונחנק, טובע לא בליחה אלא בדמעות מלוחות. זה היה רק אז שזה סוף סוף הכה בו.
זה היה חלום שהוא אפילו לא הספיק לחלום, אבל שלעולם לא יוכל להגשים יותר.
הוא לא ידע כמה זמן עבר עד שהוא נרדם, כשפניו רטובות מדמעות וראותיו כואבות מחוסר אוויר.
בפעם השניה שהלב של גאמינג נשבר, הוא היה בן עשרים.
הוא ישב לבדו ליד שולחן בבית קפה והתעסק במפית שלו בזמן שחיכה שהיא תבוא. זאת הייתה רק הפגישה הרביעית שלהם, אבל גאמינג ידע ששניהם חשבו את אותו הדבר - הקשר הזה ביניהם יהיה לנצח. או לפחות למשך כל הנצח שהוא היה יכול לתת לה.
ולכן הוא הזמין אותה עכשיו לפגוש אותו בבית הקפה הזה. בגלל זה הוא שיחק עכשיו במפית בחוסר סבלנות ובציפייה לראות אותה נכנסת כבר דרך הדלת. בגלל זה הוא שמר בכיס טבעת קטנה שהוא בחר בעצמו - היא לא הייתה יקרה או נוצצת, והוא ידע גם שזה מוקדם מדי. הרבה יותר מדי מוקדם. הוא ידע שהיא תגיד שהיא צריכה עוד זמן, אבל זה היה בסדר.
גאמינג לא ידע כמה זמן יהיה לו לתת לה. הוא רצה לתת לה כמה שיותר ממנו.
ואז הוא ראה אותה נכנסת פנימה. רובין. שיערה הלבן ממש זהר באור השמש, וכשהיא מצאה אותו במבטה גם פניה זהרו כמעט באותה עוצמה. גאמינג הפסיק להתעסק במפית כשהיא התיישבה. הוא נשם עמוק, והלב שלו דפק כל כך חזק שהוא הרגיש שהוא עומד להקיא את כולו החוצה.
גאמינג אמר לה שהוא צריך לדבר איתה על משהו. רובין אמרה שגם היא צריכה להגיד משהו, ובפניה נראתה דחיפות כזאת שגאמינג נתן לה לדבר ראשונה. כנראה ככה זה עדיף, בכל מקרה. להפיל עליה פצצה כזאת בדקה הראשונה של הדייט לא הייתה רעיון טוב.
היא אמרה שעכשיו, כשהיא מרגישה שהיחסים ביניהם נהיים יותר רציניים, היו כמה דברים שהם היו צריכים להסכים עליהם לפני שהם ממשיכים לשלב הבא. היא דיברה בכזה טון רציני שגאמינג בקושי יכל לשייך לה. גאמינג הנהן כשבפיו היה טעם מר.
רובין נראתה מלאת הקלה, נשמה עמוק, ואז הטילה את הפצצה.
היא אמרה שהיא לא רוצה שהם יאמצו ילדים. היא לא רוצה לגדל ילד בכלל.
היא הסבירה, בקול שקט וסבלני, שהיא לא בטוחה שהם יכולים להרשות לעצמם לדאוג לילד - לא עם הקריירה של רובין ועם המחלה של גאמינג שכבר תופסות מספיק מתשומת הלב שלהם. היא אמרה שהיא לא רוצה שהם יזניחו את הילד בטעות, שלא יתנו לו את תשומת הלב שהוא זקוק לה.
גאמינג הבין אותה, כמובן. הוא היה גאה בה, ברובין שלו, שהייתה אחראית מספיק בשביל להגיע למסקנה שהיא לא יכולה לגדל ילד. הוא אמר לה את זה, ורובין חייכה חיוך עקום והבטיחה שלו שאולי בעתיד, אם הנסיבות ישתנו, הם יוכלו לדבר על הנושא הזה שוב.
אחר כך קולה חזר להיות קליל ושמח כמו שהוא הכיר. היא שאלה אותו על מה הוא רצה לדבר, וגאמינג ענה שאם הם מתכננים קשר רציני, רובין הייתה צריכה להכין את עצמה לדאוג לפחות לשלושה כלבים.
זה לא היה עד שחזר הביתה וישב על מיטתו, בוהה בטבעת הקטנה שהחזיק בידיו ונחנק, טובע לא בליחה אלא בדמעות מלוחות. זה היה רק אז שזה סוף סוף הכה בו.
זה היה חלום שהוא נאחז בו מאז שהיה קטן, אבל שלעולם לא יוכל להגשים יותר.
הוא לא ידע כמה זמן עבר עד שהוא נרדם, כשפניו רטובות מדמעות ובידיו טבעת קטנה וחסרת חשיבות.

יפה מאוד

הקטע של גאמינג!!! סוף סוף. אני אוהב את גאמינג (לא בקטע סימפי)
אני ידעתי שהלב שלי ישבר תוך כדי הקטע הזה עוד הרבה לפני שחשבנו עליו, ויודעים מה? צדקתי לגמרי. הלב שלי כאב יחד עם שלו עם כל שורה חדשה שקראתי כי מגיע לו כל כך הרבה יותר מאשר מה שהוא קיבל.
לאלוהים יש ילד מועדף ואני די בטוח שאנחנו יכולים להוציא את גאמינג מהרשימה.

אבל הוא כל כך קטןןןן מה זאת אומרת הלב שלו נשבר בגיל הזה
איזו דרך מבשרת רעות להתחיל קטע. זה מלחיץ. יש עוד פעמים? בעצם לא אני לא רוצה לדעת אני רוצה שיתרפא לו הלב. לא שישבר שוב.
:<

אני אוהב שאמרת שהוא לא אוהב לקרוא ואז אשכרה הראית את זה קורה בקטע, ולא רק סיימת את שם. הקריאה הייתה כל כך מייגעת ומשעממת שהוא ספר כמה עמודים הוא קרא והוא היה מוקל שהוא יכול להפסיק 3: אני חושב שזה נהדר

העובדה שזה היה הניחוש הראשון שלו-

התפספס לך "כמו"

גאמינג :<

"טובע לא בליחה אלא בדמעות מלוחות." וואו.
אני אוהב את השימוש שלך במילים. התיאורים שלך כל כך יפים ומדויקים ><

אוי לא אני לא רוצה. אני ממש לא רוצה.
זה לא נשמע מבטיח.

שזה אה לא הרבה. אוי.
זה תמיד כל כך עצוב לי לזכור שהם התחילו לצאת ואז עוד התחתנו בידיעה שהקשר שלהם עלול לא להימשך למשך עוד הרבה זמן. הם היו כ"כ אמיצים להיקשר אחד לשני ככה כשהם ידעו מה עומד לבוא :<

אני לא יודע אם זה כי הוא רצה למקד את כל תשומת הלב שלו בה או כי הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא משועמם אבל כך או כך זה חמוד. אני אוהב את גאמינג.

רובין היא בת אדם כל כך טובה ואחראית
אם כולם היו כמו רובין העולם היה הרבה יותר טוב

זה הפנקייקים all over again. אני אוהב את החזרתיות!
אבל לא היא לא חסרת חשיבות. רצית לתת אותה לרובין מה אתה קורא לה ככה :< גאמינג מטופש.

בפעם השלישית הלב שלו ממש לא יוכל לסבול את זה עד כדי כך שהוא יפסיק לפעום. אני בטוח בזה.
זה היה קטע עצוב לקרוא. זה פשוט גאמינג מקבל חדשות לא נעימות אחרי חדשות לא נעימות ונאלץ להעמיד פנים בפני כולם שהוא בסדר ומרגיש טוב ושלא אכפת לו. בסופו של דבר הוא ישמור בפנים כל כך הרבה דברים שהוא באמת יתפוצץ.
אולי זה למה הוא מת כל כך מוקדם. משהו לחשוב עליו 3:
אבל כןןןן זה היה נהדר בדיוק כי זה עצוב! אהבתי את כל התיאורים והמטאפורות וגאמינג being הגבר המאוהב שהוא. איך שהוא תיאר את רובין עשה לי פרפרים. והפלאף שהצלחת להכניס בין לבין גם היה טעים מאוד!
ציינתי כבר שאני אוהב את גאמינג?
תמשיך ככה ><