רובין יפה אני כל כך גאה בקטע הזה תאהבו אותו גם ><
טוב השבוע נגמר איזה כיף עכשיו צריך להתחיל לחשוב מה לכתוב בשבוע הבא 3:
תהנו ><

---

רובין טיילה ברחבי חדר האחסון והסתכלה על השמלות שהיו מפוזרות שם. לא היה נראה שהיה שם סדר מסויים - חלק מהשמלות היו מקופלות על מדפים, חלק זרוקות בתוך ארגזים וחלק עדיין נחו על בובות תפירה, כנראה עדיין לא גמורות. מה שהיה בטוח, כל שמלה הייתה יפיפיה, מיוחדת - אף פעם לא הייתה שמלה שנראתה כמו קודמתה.
צ׳יורי באמת הייתה מוכשרת.
רובין עצרה את שיטוטיה ונעמדה ליד אחת מהבובות, עליה נחה שמלה לבנה ארוכה, עם דוגמה של פרפרים עפים על החצאית. היא ליטפה את הבד בכמיהה - השמלה הזאת הייתה כל כך יפה. היא הזכירה לה את השמלה שהיא לבשה לאחת ההופעות הראשונות שלה, כשהיא עדיין הייתה נערה צעירה וחסרת ניסיון שבסך הכל רצתה לקבל תשומת לב. והו, איך שהיא קיבלה אותה. כמובן שלעומת זמרים גדולים - או אפילו הרבה מהזמרים הקטנים - הקהל של רובין לא היה מרשים בכלל. ובכל זאת, היא מעולם לא ציפתה שמישהו ישים לב אליה בכלל. במיוחד שלא ציפתה להתחיל לזהות את הפנים של המעריצים שלה, להתחיל לחפש אותם בקהל בכל אחד מהאירועים שלה. היא זכרה כשקיבלה הזמנה לבוא לשיר ביום ההולדת האחד עשר של ילדה אחת, ובקושי הצליחה לעצור את הדמעות מהתרגשות על כך שמישהו בחר בה - בה. ברובין.
אבל זה אף פעם לא היה מי שבאמת חשוב שבחר בה.
והיא זכרה, כשהייתה עדיין כל כך צעירה, עוד מישהו בחר בה. הם נפגשו דרך ההופעות שלה. הוא תמיד רצה להיות רקדן, אבל אף אחד אף פעם לא נתן לו הזדמנות. רובין שמחה להציע לו אותה. הם נפגשו אחר כך עוד הרבה, חולקים ביחד את האהבה שלהם למוזיקה. הוא תמיד רקד כשהיא שרה, והיא תמיד שרה כשהוא רקד. הוא היה חכם ומקסים והצחוק שלו היה נשמע כמו מנגינה. היא זכרה שהוא הביא לה טבעת, בקושי שנה אחרי שהם נפגשו - זאת הייתה טבעת פשוטה, בלי יהלום או כל אבן אחרת, כזאת שהיה אפשר להשיג בכל חנות - והיא בכתה כמו ילדה קטנה. הטבעת, שעד היום היא ענדה על אצבעה.
אבל היו שני מוזמנים שהיו עסוקים מדי מכדי להגיע לחתונה.
היא זכרה איך הם בילו שנים רבות ביחד - הוא, היא, והמון המון כלבלבים - הוא באמת הזהיר אותה שאם היא בונה על קשר רציני, היא תצטרך להסכים ללפחות שלושה כלבים. הוא רצה לתת לה נצח, ונצח היה מה שהוא נתן לה. חבל רק שהנצח שלו היה קצר בהרבה מהנצח שלה.
היא זכרה כשקיבלה את השיחה מבית החולים - זאת הייתה שעת צהריים ביום שני, והיא בדיוק חזרה מטיול עם הכלבים. היא זכרה שיום שהתחיל כמו כל יום רגיל התהפך באחת ונהיה היום הכי גרוע בחייה. איך היא בכתה, צעקה, כעסה על כולם - היא כעסה על השמש, שהעזה לזרוח בכזאת שמחה ביום כזה שחור. היא כעסה על החברים שלהם, שאף אחד מהם לא היה מסוגל לעשות כלום. אבל יותר מכל היא כעסה על עצמה, על כך שהיא לא הייתה שם בשבילו כשהוא הכי היה צריך אותה.
היא זכרה איך שבוע לאחר מכן, היא הודיעה רשמית על כך שהיא פורשת. היא לא יכלה לשיר יותר, לא כשהוא לא היה שם בשביל לשמוע אותה שרה. היא ידעה שהוא כנראה היה מאוכזב ממנה, איפה שהוא לא יהיה, אבל ידעה שהוא גם יבין. בגלל שהוא תמיד הבין. היא זכרה את כל ההודעות שקיבלה בשבועות הבאים. מאנשים שהכירה, מאנשים שלא הכירה, מעריצים נאמנים ומעריצים שעדיין לא זיהתה. הם כולם הביעו את התנחומים שלהם על אובדנה. היא ידעה, בגלל שהיא דאגה לקרוא את כל ההודעות שלהם.
את כולן חוץ משתיים, שאותן לא הסכימה לפתוח. הן נשארו לא קרואות עמוק בתוך הטלפון שלה, וכנראה שישארו ככה לנצח.
רובין נאנחה. היא ליטפה את הבד של השמלה בעצב - השמלה הזאת הייתה כל כך יפה. היא אפילו לא שמה כשהדלת נפתחה עד שהקול של צ׳יורי הקפיץ אותה ממקומה.
״היי, את באה-״ צ׳יורי השתתקה כשהיא שמה לב על מה רובין מסתכלת. הגבות שלה התכווצו לרגע, אבל מהר מאוד הפנים שלה חזרו לאותה הבעה אדישה שלבשו כמעט כל הזמן. ״את רוצה את השמלה הזאת?״
רובין משכה את ידה מהר מהבד, והטבעת של אצבעה נצצה באור הנורות. ״לא, לא. זה בסדר.״ היא מיהרה להגיד. ״אני סתם חשבתי שהיא יפה.״
״אל תדאגי, אני יכולה להתאים אותה למידות שלך,״ אמרה צ׳יורי בגיחוך קל. ״תחשבי על זה בתור מתנת יום הולדת מוקדמת. או מאוחרת. אני לא באמת יודעת מתי יום ההולדת שלך.״
רובין לא יכלה שלא לחייך. ״טוב, אם את מציעה…״
״אהא. עכשיו קדימה, תתרכזי. לא הבאתי אותך הנה בשביל שתבהי לי פה בשמלות. את פה בשביל לעבוד, אז לכי לעבוד.״
צ׳יורי הצביעה בהדגשה מאחוריה, ורובין צחקקה לעצמה בשקט לפני שעקבה אחריה אל תוך החנות, כשהיא משאירה את השמלה הלבנה מאחוריה.