הקטע הזה היה כל כך קשה וזה ממש עצוב כי זה בדיוק מה שכל הקטע מדבר עליו איך שלכולם לא אכפת מנטשה והנה אנחנו ככ לא אכפת לנו שאפילו לחשוב על מה לכתוב לא הצלחנו.
בכל מקרה אני חושב שמגיע לי צלש על הניסיון 3:
תהנו!!!

---

נטשה עמדה במטבח וארזה בקופסאות את האוכל שהיא הכינה לתאומים לבית הספר - הקופסה הוורודה של ליני, הקופסה הירוקה של לינט. היא הכניסה אותן לתיקים שלהם - על התיק של ליני היא ציירה חתולים לבקשתו, ועם הניצוץ בעיניים של פרמינט כשהוא ראה אותם היא ידעה שהיא עומדת להצטרך לצייר בשבילו פינגווינים עוד שנתיים - לפני שחזרה למטבח בשביל להכין ביצים.
כמה דקות לאחר מכן היא שמעה את התאומים יורדים במדרגות, לפני שהם הגיעו והרימו כל אחד את התיק שלו על הכתף. לינט נופפה לאמה לשלום לפני שיצאה החוצה לחכות למכונית של אמילי. אבל ליני, שבכל זמן אחר היה מדלג בשמחה אחר אחותו, נשאר לעמוד במטבח עם התיק על הכתף.
הוא היה שקט במידה מפחידה. ליני אף פעם לא היה שקט.
זה היה ממש כאילו הוא רצה להגיד לה משהו.
״ליני?״ שאלה נטשה. ״הכל בסדר?״
בהתחלה ליני לא ענה, ונטשה הרגישה את ליבה צונח באכזבה. פעם הוא היה מנצל כל הזדמנות להתחיל לדבר, אבל בשבוע האחרון הוא היה כל כך שקט עד שלינט הרגישה צורך לדבר יותר בשביל למלא את החלל.
הבית באמת היה שקט בזמן האחרון.
״מתי אנחנו הולכים לבקר את גאמינג?״
נטשה הרגישה את הלב שלה נסדק. השאלה נשאלה בשקט, אבל התקווה שבקולו של הילד הקטן נשמעה בבירור. נטשה הסבירה לו כבר הרבה פעמים בשבוע האחרון שהם לא עומדים לבקר את גאמינג יותר, ושגם הוא לא עומד לבקר אותם. אבל ליני עדיין המשיך לשאול את אותה השאלה.
״אנחנו לא עומדים ללכת לבקר את גאמינג בקרוב.״ היא ענתה, כמו שהיא תמיד ענתה בימים האחרונים.
ליני לא הגיב. במקום זה הוא הסתובב ויצא לחכות בחוץ עם אחותו.
ההתנהגות הזאת באמת כבר התחילה להדאיג את נטשה.
היא הניחה את הביצים בצורה מסודרת על הצלחת, וניסתה לקשט אותה עם לחם וירקות. בכל פעם שלוקה היה מצייר לילדים על הצלחת בירקות, זה היה נראה כל כך טוב שהם היו צוחקים ואוכלים את הכל בלי תלונות. הניסיון של נטשה היה נראה כמעט עצוב בהשוואה.
היא הניחה את הצלחת בחדר לפני שהלכה להעיר את פרמינט ולהכין אותו לגן. אחר כך היא חיכתה ביחד איתו ליד השולחן. היא ניסתה לשחק איתו, אבל פרמינט אפילו לא הסתכל עליה. במקום זה הוא חיבק את בובת הפינגווין שלו, מיסטר פני, בחוזקה - ממש כאילו החיים שלו תלויים בזה. נטשה ידעה שבשביל פרמינט, החיים שלו באמת היו תלויים בזה.
כשהדפיקה בדלת נשמעה נטשה כבר כמעט בכתה מהקלה. בחוץ עמד אליו, שהחזיק בידה של בתו הקטנה, שרלוט, שקפצה מרגל לרגל כאילו בדיוק שתתה קפה - נטשה קיוותה לפחות שאליו לא נתן לה לשתות קפה - ונטשה לא יכלה שלא לחייך. כשכולם סביבה התנהגו כל כך מוזר, הייתה הקלה בלדעת ששרלוט עדיין הייתה בדיוק אותו הדבר.
לרוב נטשה הייתה לוקחת את פרמינט ושרלוט לגן, אבל בשבוע האחרון אליו הסכים להחליף אותה. היא הודתה לו פעם נוספת על כך שהסכים לקחת את הילדים לגן, נופפה לפרמינט לשלום - שרק הסתכל עליה בעיניים גדולות וחיבק את הפינגווין שלו בחוזקה - וסגרה את הדלת.
נטשה פלטה נשיפת הקלה. זה היה קשה לארגן את הילדים בבוקר בשבוע האחרון, במיוחד כשלוקה לא היה שם בשביל לעזור.
נטשה חזרה שוב אל החדר. עדיין היה שם ריח של ביצים, והיא שמה לב באכזבה שהציור הגרוע שציירה על הצלחת נותר ללא פגע. לוקה שכב על המיטה בדיוק בתנוחה שבה השאירה אותו, ואפילו שעיניו היו פקוחות ובהו בתקרה, נטשה לא הייתה יכולה שלא לתהות אם הוא בכלל ישן.
״לוקה?״ היא שאלה. לא הייתה תגובה. ״הביצים מתקררות.״ היא הוסיפה. לא הייתה תגובה.
היא נאנחה והתיישבה על המיטה. ״טוב, הילדים כבר יצאו, ועוד מעט גם אני צריכה ללכת. אתה תסתדר לבד, נכון?״
לא הייתה תגובה.
נטשה הרגישה את הלב שלה שוקע.
הוא זכרה את היום ההוא, לפני שבוע, שבו היא קיבלה את החדשות על כך שגאמינג נפטר. בהתחלה היא הייתה בהלם. הרי איך יכול להיות שהוא לא כאן יותר? איך יכול להיות שהוא מת, כשרק לפני יום הוא עדיין היה חי?
אחרי זה, כשהיא עיכלה סוף סוף את מה ששמעה, ליבה שקע. גאמינג באמת מת. גאמינג לא יהיה שם יותר. לא יהיו עוד את קולות הצחוק שלו או הריקודים המגוכחים או הכלבים שתמיד השירו יותר מדי שיער לטעמה של נטשה.
אבל אז הופיע קול אחר בראשה. קול קטן ומרושע. קול שמח. גאמינג לא כאן יותר. לוקה סוף סוף יהיה שלה באמת.
אחרי זה נטשה הרגישה נורא. איך היא יכלה לחשוב משהן כל כך אנוכי אחרי שמישהו איבד את חייו, ועוד בגיל כל כך צעיר? היא מיהרה לנער את הקול הקטן מראשה, אבל הצליל שלו עדיין הדהד בתוך מוחה.
הוא שלי עכשיו.
רק עכשיו היא הבינה כמה היא טעתה.
בשבוע האחרון, לוקה לא הסכים לקום מהמיטה. היא ניחשה שכנראה היה מרעיב את עצמו למוות אם היא לא הייתה מביאה לו אוכל לחדר. הוא גם לא הסכים לדבר איתה, ולא חשוב מה היא אמרה. אפילו הילדים התחילו לדאוג לגבי אביהם. זה היה ממש כאילו הוא בכלל לא היה שם.
נטשה התחרתה בבן אדם מת, ובכל זאת הפסידה.
״אני אוהבת אותך.״ היא אמרה עכשיו, בקול שהיה חזק רק מספיק בשביל שלוקה ישמע אותה.
לא הייתה תגובה.