והנה אנחנו מתחילים עם מסיבת תה עם מי לא אלא פרמינט!!!! (אני עדיין תוהה איך זה קרה הייתי מצפה להתחיל עם ליני דווקא)
טוב לפחות קיילב שמח 3:
זה האמת קטע שהתחלתי לכתוב מזמןןן אבל לא בהקשר הזה אלא בהקשר של פרמינט וקאלוס רבים אז פשוט הורדתי את הריב וזה מה שיצא.
נחמד נחמד הרבה פחות ביטרסוויט 3:
תהנו ><

---

פרמינט התיישב על המיטה בחדרו ובחן בעייפות את מיסטר פני. אחת מהכנפיים שלו נקרעה קצת מוקדם יותר באותו יום, כשילד אחר התנגש בפרמינט בטעות וגרם לו להפיל את המספריים שהחזיק. יחסית לגיל שלו, מיסטר פני היה בובה מתוחזקת היטב, אבל לעיניים של פרמינט, כל התיקונים הקטנים שנערכו בו אחרי שהוא התרשל בעבודתו להגן עליו בלטו עד כדי כאב.
הוא נאנח ונשכב לאחור על המיטה, מחבק את מיסטר פני לחזהו בזהירות בשביל לא להכאיב לו בכנף. לינט עדיין לא חזרה הביתה. הוא רק קיווה שהיא תחזור לפני קאלוס, בשביל שהיא תוכל לתפור את הכנף הקרועה לפני שהוא יספיק לגלות.
זה כנראה היה מגוחך, אבל פרמינט לא רצה שקאלוס יגלה שהוא מתרשל בעבודה שלו.
פרמינט עדיין זכר את היום שבו קיבל את מיסטר פני, אפילו שהוא היה אז רק בן שלוש. למעשה, הוא היה כמעט בטוח שזה היה הזיכרון הראשון שלו. זה היה בשעה שבה ליני ולינט חזרו מבית הספר, ופרמינט תמיד הסתתר מאחורי הקיר של המטבח והציץ עליהם כשהם נכנסו. כמובן, הוא לא פחד מליני ולינט (למרות שליני באמת היה יכול להיות מאוד מעצבן), אלא מהחבר החדש שלהם שהם תמיד הזמינו הביתה אחרי הלימודים.
בזמנו, הילד הזר תמיד הזכיר לפרמינט את הזאבים הגדולים והמפחידים מסיפורי האגדות שאימו נהגה להקריא לו. המפלצות חסרות הלב עם המלתעות שאכלו אנשים.
הילד הזה באמת היה נראה כמו מפלצת, עם השיער השחור הפרוע והעיניים הבהירות כל כך עד שכמעט נראו לבנות - העיניים שתמיד הסתכלו סביב במבט חלול, חסר כל רגש.
ובכל זאת, פרמינט לא היה יכול שלא להיות סקרן לגבי הילד המוזר הזה, שהגיע אל הבית שלהם בכל יום ושהתאומים מצאו מעניין מספיק בשביל להסתובב איתו (ללינט היו סטנדרטים מאוד גבוהים).
ולכן הוא הסתתר מאחורי הקיר והציץ, וככה הוא גם עשה באותו היום. הוא תמיד חשב שאף אחד לא שם לב שהוא נמצא שם - ליני ולינט אפילו לא הסתכלו לכיוונו כשהם נכנסו הביתה - אבל ביום הזה, התאומים עלו ביחד אל החדר שלהם בעודם מנהלים שיחה להוטה, ואפילו לא שמו לב שחברם הזאב לא הצטרף אליהם.
לא, הוא לא הלך בעקבותיהם. במקום זה הוא פנה אל המטבח, ועיניו החלולות ננעצו ישר בעיניו של פרמינט.
וממש כמו בסיפורי האגדות, העיניים הקפואות הטילו עליו כישוף - פרמינט לא היה מסוגל לזוז כשהילד התקרב אליו עד שנעמד מולו. הוא היה כל כך קרוב. יותר מדי קרוב.
פרמינט צפה בשתיקה מפוחדת כשהילד כרע על ברכיו והניח את התיק שלו על הרצפה. הוא פתח את אחד התאים, ופרמינט כבר הכין את עצמו לאיזה שיקוי מרושע שהילד רקח בחדר החשוך והמפחיד שלו שהיה הופך את פרמינט לקרפדה או לעכברוש.
אבל להפתעתו, הילד הוציא מהתיק בובת פינגווין שנראתה חדשה, עם גוף פרוותי וכפתורים כחולים בתור עיניים.
הילד הושיט את הבובה, ורק כשפרמינט הושיט את ידיו בשביל לקחת אותה הוא שם לב שהן הפסיקו לרעוד.
״קוראים לו מיסטר פני,״ אמר הזאב, שכבר לא היה נראה כל כך מרושע כמו מקודם. ״הוא אוהב חיבוקים והוא ישמח לחבר.״
אחרי שתיקה המומה קצרה, פרמינט פתח את פיו בשביל להודות לילד, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא כבר הסתובב ורץ במעלה המדרגות בשביל להצטרף אל ליני ולינט.
פרמינט הסתכל שוב על הפינגווין הפרוותי שהחזיק בידיו - לא, לא פינגווין, מיסטר פני - וידע כבר אז שעכשיו הוא היה החבר הכי טוב שלו, והאחריות שלו.
כמובן, לקאלוס כנראה לא היה אכפת אם הוא היה מגלה שפרמינט היה כל כך חסר זהירות וקרע את הכנף של מיסטר פני, או שהוא הוציא לו את העין בטעות בשיעור מדעים, או שהוא לכלך את הפרווה הנקייה שלו כששפך עליו מיץ תפוזים. למעשה, קאלוס כנראה בכלל לא ציפה שמיסטר פני יהפוך להיות דמות כל כך חשובה בחייו של פרמינט.
ובכל זאת, למרות שזה כנראה היה טיפשי, פרמינט רצה להוכיח לו שהוא מטפל במיסטר פני בצורה הכי טובה שאפשר. הוא דאג לחבק אותו בכל יום, סיפר לו סיפורים ודיבר איתו במשך שעות. הוא אפילו אמר לו שהוא היה הבובה האהובה על פרמינט (כמובן, רק אחרי שהוא השביע את הפינגווין לא לספר על כך דבר לשאר הבובות שעל המיטה).
אולי זה לא היה חשוב לקאלוס בכלל - אולי קאלוס שכח לגמרי מכל הסיפור כבר מזמן - אבל זה היה חשוב לפרמינט.
צליל של דלת נפתחת הקפיץ את פרמינט מהמחשבות שלו, והקול הרועם של ליני והקול השקט של לינט נכנסו פנימה. פרמינט זינק על רגליו, נזהר במיוחד על הכנף הפצועה של מיסטר פני, ומיהר לרדת במדרגות בשביל לבקש מלינט שתתפור את הכנף הקרועה.
גם הפעם, הוא חשב בהקלה, קאלוס לא צריך לדעת כלום.

יפה תמשיכי