יאייי סוף סוף סוף השבוע!!!
להגיד את האמת תכננתי לכתוב היום על לינט אבל לא היה לי רעיון בשיט אז אני עומד לנצל את הסופש הזה טוב טוב בשביל לחשוב מה לכתוב לא רק על לינט אלא גם על נאביה ושרלוט.
שמתי לב שיש לי הרגל מוזר של לשכוח מהבנות.
בכל מקרה תהנו!!!

---

גם היום קאלוס לא רצה ללכת לבית הספר, ובמקום זה נשאר בבית עם אמא של ליני ולינט.
אמא של ליני ולינט. אפילו עכשיו, הוא עדיין לא היה מסוגל לחשוב על שום דרך אחרת לקרוא לה, למרות שכנראה אמא היה נכון יותר.
אבל היא לא הייתה אמא שלו.
הוא שכב על הספה בסלון של ליני ולינט, שם ישן בשבוע האחרון. ליני פינה את החדר שלו בשביל קאלוס, והתעקש שזה במילא לא משנה בגלל שהוא תמיד ישן בחדר של לינט בלילה - החדר הזה היה יותר כמו מחסן מחדר שינה, הוא אמר בחיוך, אבל קאלוס היה יכול לזהות את ההיסוס בפניו. ליני תמיד היה גרוע בלהסתיר את הרגשות שלו, והיה ברור שהוא מרגיש לא בנוח ליד קאלוס עכשיו.
קאלוס רצה לחזור הביתה. הוא רצה לחזור הביתה ושהכל יחזור להיות נורמלי ושליני ולינט יפסיקו להתנהג מוזר לידו ושהוא לא יצטרך לישון על הספה בסלון של מישהו אחר.
כנראה שהוא לא היה צריך לחשוב ככה. היה ברור שעדיף לו להיות כאן, עם שני החברים הכי טובים שלו ועם ההורים שלהם שתמיד היו נחמדים אליו ואפילו עם פרמינט הקטן שחיבק אותו ביום שבו הוא רק עבר לגור איתם ואמר לו שהוא כל כך שמח שהם אחים עכשיו. אלו היו תנאים הרבה יותר טובים מאשר בבית, שם הוא פחד אפילו לצאת מהחדר בשביל לאכול, ותמיד נהג לבלות בחוץ כמה שיותר בשביל שהוא יצטרך לראות את ההורים שלו כמה שפחות.
אבל אפילו אז, הם היו ההורים שלו, וזה היה הבית שלו. עכשיו הוא היה במקום זר עם אנשים זרים והיה אמור לקבל את זה בלי שום תלונות.
זה היה ממש כאילו הסיוט הכי גדול שלו התגשם.
מדי פעם אמא של ליני ולינט באה לבדוק מה שלומו, או לשאול אם הוא רוצה משהו. הוא תמיד הניד בראשו. הוא היה יכול לראות שהיא מתוסכלת על כך שהוא עדיין לא הסכים לדבר איתה אחרי שבוע, אבל לא היה לו אכפת. היא אולי הייתה נחמדה, אבל היא בגדה באמון שלו והלכה מאחורי גבו.
קאלוס היה צריך לדעת לשמור על הסודות שלו טוב יותר. לא, הוא היה צריך לדעת שלהשיג חברים היה רעיון גרוע - אפילו אם ליני תמיד הביא לו מהאוכל שלו או נתן לו לשחק עם החתול שלו, או אם נאביה הבטיחה להרביץ לכל מי שהציק לו (להרביץ במילים, כמובן. בגלל שנאביה הייתה פשוט מדהימה כזאת), או אפילו אם הוא ולינט היו מסוגלים להבין אחד את השני בלי להגיד מילה. בגלל שאם הם לא היו חברים שלו, קאלוס לא היה מפשל כל כך, ולא היה נותן לאנשים אחרים לעבוד עליו, והכל היה יכול להיות נורמלי.
חברויות רק הורסות את הכל.
הוא לא ידע כמה זמן הוא כבר שכב שם, בוהה בתקרה ומרחם על עצמו כמו שתמיד נהג לעשות, עד שהדלת נפתחה והקולות של ליני ולינט מילאו את החלל שהיה שקט רק רגע לפני כן. רק עכשיו קאלוס שם לב שהבטן שלו קרקרה. לא נורא.
הקולות של שני התאומים דעכו כשהדלת נסגרה מאחוריהם, וכשקאלוס פנה להביט בהם הוא ראה שהם נועצים בו מבט חזרה בעיניים גדולות. כשהוא שם לב שהוא מסתכל עליו, ליני הרים את ידו בניפוף.
והנה עוד דבר שהוא הצליח להרוס. ליני ולינט לא ידעו יותר מה לעשות לידו.
קאלוס לא החזיר ניפוף, ואחרי כמה שניות שבהן אף אחד לא אמר כלום השניים עלו במדרגות במהירות, בבירור ממהרים להימנע מחברם לשעבר.
רק אחרי שהם הלכו קאלוס שם לב שגם פרמינט היה שם, והסתכל עליו במבוכה בעודו מחבק את בובת הפינגווין שקאלוס הביא לו לפני שנים.
להפתעתו, פרמינט הלך אליו בהיסוס והושיט לו את הבובה. ״הוא אוהב חיבוקים,״ אמר בשקט.
קאלוס זכר את המשפט הזה. זה מה שהוא אמר לפרמינט לפני כל כך הרבה שנים, כשהוא הציג לו את חברו החדש.
בהתחלה קאלוס לא לקח את הבובה. הוא ידע כמה הילד הקטן נקשר אליה - הוא אף פעם לא ראה אותו בלי הפינגווין הפרוותי ביד. אבל פרמינט המשיך להושיט את ידו קדימה, ובסוף קאלוס לקח את הפינגווין בהיסוס, ותחת עיניו הצופות ומלאות התקווה של פרמינט הוא חיבק את הבובה.
להפתעתו, זה גרם לו להרגיש טוב יותר.