"קבענו!" חייכתי אל לאון.
לפתע הרצנתי שוב.
"ומה לגבי גרינדלוולד?" שאלתי אותו, "יש הרבה סיכויים שיתקוף שוב כשנצא להוגסמיד, לא?"

''תראי, מה הסיכויים שהוא יתקוף אותנו שם? וחוץ מזה, אנחנו צריכים להיות ביחד קצת.'' נישקתי אותה שוב והתחלתי להוביל אותה לדלת חדר המועדון, לכיוון האגם.

"כן, להשלים פערים..." נאנחתי בהסכמה ונתתי לו להוביל אותי אל המדשאות.
"אני מפחדת שהוא יפגע בך..." מלמלתי כשהתיישבנו על שפת האגם.

''הדדי,'' אמרתי, ''אבל אני לא כל כך מאמין לפרופסור מקגנוגל. כאילו, מה אנחנו עשינו לו?''

"מי אמר שזה אנחנו? אולי זה בשביל לפתות את האנשים שקרובים אלינו..." אמרתי לו, מנסה להצדיק את פחדי.
לא ידעתי מה להגיד. פשוט ישבתי לידו ושתקתי. לאט לאט זרועותי טיפסו במעלה זרועותיו שלו ונשארנו מחובקים על הדשא.

ישבנו מחובקים בשתיקה איזה חצי שעה, ואז הורדתי את ידיה ממני בעדינות ואמרתי, ''טוב, צריך כבר לחזור נראה לי.''

"כן, אתה צודק... עוד כמה דקות כיבוי האורות" הסכמתי איתו והתחלנו לצעוד בחזרה לטירה.
לפתע נשמעו צעקות מכיוון הבקתה של האגריד. "מה זה?" קראתי בבהלה.
"בואי נלך לראות!" קרא לאון ושנינו רצנו אל מקור הרעש. לפתע קרן אור ירוקה פגעה בחזהו והוא נשמט בזרועותי.

מה זה יכול להיות? רצנו לכיוון הבקתה של האגריד. זה נראה כאילו הייתה שם דמות... פתאום קרן אור ירוקה עפה אליי ופגעה בי.

"לאון!" קראתי בבהלה והשכבתי אותו בעדינות על האדמה הקרה.
קרני אור הבזיקו לכל עבר מכיוון הבקתה, והבחנתי בכך שדמות עטוית ברדס היא המקור להמולה.
"שוב גרינדלוולד..." מלמלתי. אולי אלחם בו? לא, אין לי סיכוי, וגם לאון ישאר לבד....
פתאום נזכרתי במה שלאון סיפר לי שמקגונגל אמרה.
נשמתי עמוק, תפסתי את לאון בזרועותי והתחלתי לרוץ במהירות אך בשקט אל מאחורי עץ עם גזע רחב.

השחור מתמזג עם האפלה.
האפלה מתמזג עם האופל.
זה כואב כל כך. מהפנט. שורף.
קר. וחם. ושוב קר.
אני -
אני רואה משהו -
מין אור לבן -
עם צורה של -
היא מתבהרת מרגע לרגע -
לא, היא מתרחקת ממני -
תחזרי - אני - תחזרי -
לא -
''האאאאאאאאא!'' קמתי באחת ופגעתי בראשה של ליס (שוב).

ישבתי שם, לבדי בחושך כשלאון שוכב לצידי. אולי אנסה שוב הנשמה? אבל הוא נושם, הוא סתם מעולף... איזה מין לחש הטיל עליו גרינדלוולד? זה משהו הפיך?
לפתע הכל נהיה שחור, שחור וקר. הייתי בהכרה, וידעתי את זה בוודאות, אך הרגשתי עצב ותסכול מבעבעים בתוכי.
"סוהרסנים..." מלמלתי ביאוש, ואז קרסתי על הקרקע.
דמות שחורה הגיחה מבין העצים ביער האסור, והתקרבה אלי.
אין סיכוי שזה יצליח... חשבתי תוך שרעיון הופיע במוחי. אבל אני חייבת לנסות!
"אקספקטו פטרונום!" קראתי ברגש ובקול, וחד קרן כסוף ועוצמתי פרץ מתוך שרביטי הרועד.
קרסתי על גופו של לאון סופית והתעלפתי.

לא. לא פגעתי בה. פגעתי ב... ענף?
הבטתי סביבי. לא הייתי במדשאות של הוגוורטס. הייתי ביער אפל וחשוך, וליס לא הייתה איתי.
אני חייב להישאר ממוקד, חשבתי לעצמי. הבטתי בידי ובגופי. לא נראה שנפצעתי.

התעוררתי במרפאה שכובה על המיטה, כשלידי עומדת מאדאם פומפרי.
"איפה לאון?" התרוממתי בבהלה ברגע שפתחתי את עיני.
"אספר לך ברגע שתשכבי!" פקדה עלי מאדאם פומפרי בעודה דוחפת לפי גוש שוקולד גדול.
"מה קרה?" שאלתי אותה ברגע שסיימתי לדחוס את הגוש.
"מצאנו אותך מעולפת במדשאות. גרינדלוולד תקף את האגריד, והוא נמצא עכשיו בקדוש מנגו. חברך לא נמצא עדיין" היא פרטה לי.
"לאונרדו קיטי שבוי כעט בידי!" נשמע לפתע רעם מתגלגל מבעד לקירות. "יש לכם שעה להכנע או שהוא ימות!" המשיך הקול הרועם וצחק צחוק מרושע ומצמרר.
"לא!" נפלטה זעקה מפי, ואז נשענתי אחורה במיטה ועצמתי את עיני ביאוש.

התחלתי להסתובב ביער, מנסה לברר היכן אני. מיששתי את העצים וקילפתי אותם, אך מתחתם לא היה משהו מפתיע או עוזר. ןהם היו כל כך קרובים אחד לשני, בקושי מטר ביניהם, מה שהקשה עליי את המשך ההליכה. ''שלום?'' קראתי, אבל ללא עונה.
המשכתי ללכת כך עוד כמה דקות עד שעיני נתקלו בבניין ענקי עם דלת ברזל בגובה של שלושה מטרים ורוחב של שני מטרים. משני צידיה עמדו שומרים קוסמים ומיהרתי להתכופף. אך מרחוק יכולתי להרגיש גם את העצבות מזדחלת אל תוך ליבי.
סוהרסנים, חשבתי.

"מה אנחנו מתכוונים לעשות?" שאלתי את מאדאם פומפרי לאחר שנרגעתי.
"אין לנו מושג עדיין..." היא נאנחה וחזרה לעיסוקיה.
"אני הולכת ליער!" הכרזתי לפתע וקמתי מהמיטה למרות גופי התשוש.
"ממש לא!" קראה אחרי מאדאם פומפרי, אך אני כבר רצתי אל מחוץ למרפאה.
"חזרי לכאן!!!" שמעתי במעומעם מעבר לדלת, והתקדמתי בנחישות לכיוון השני מבלי להקשיב לקולה.